אזור קימברלי במערב אוסטרליה
חוסר מזל (חלק א')
מאת: אביב בן-צבי 

שליש מ-41 אלף אנשי המחוז הם אבוריג'ינים. קימברלי היא אחד החלקים החמים של אוסטרליה, עם טמפרטורה שנתית ממוצעת של 35 מעלות.

מחוז קימברלי משתרע על פני שטח הגדול פי שלושה משטחה של אנגליה. הוא כולל מספר שמורות טבע ייחודיות (כגון ה-Bungle-Bungles) ומשובץ במספר רב של אתרי טיול יפים ונקודות חן. בקצהו המזרחי שוכנת העיירונת קונונארה (Kununarra), עם אוכלוסיה של 4,000 איש, ובקצהו המערבי העיר הגדולה ברום (Broome), בה חיים כ-15 אלף איש (כרבע מתושבי עפולה). בין שתי ערים אלו עוברים שני ציר תנועה: הכביש הראשי שאורכו 1,000  קילומטר עובד דרך מספר ערים קטנות וישובים ותוחם את האזור מדרום. דרך העפר, הנקראת Gibb River Road, חוצה את השטח ב-660  קילומטר. בעבר שימשה הדרך להובלת בקר מקצהו האחד לאחר. מלבד הישובים שלאורך הכביש, אין ישובים גדולים, אלא רק קהילות אבוריג'ינים וחוות בקר מבודדות.
לינה בעיירה קונונארה
כתבה על טיול לאורך חופי מערב אוסטרליה

נקודות לאורך מסלול הטיול בקימברלי 

חיפוש שותפים לטיול בקימברלי

הכל התחיל ברגל שמאל. גשם הלילה הרטיב לי את הנעלים שנשארו בחוץ. כל ניסיונותיי לטייל בחלקים מקימברלי באופן עצמאי עלו בתוהו והכי חשוב – אוליבר, בחור שפגשתי עוד בקתרין, הבריז ולא הגיע כפי שסיכמנו. חיכיתי לו עד יום שני בעיר קטנה ומשעממת. הייתי מבואס ועצבני. החלטתי לעבור לעיר ברום (Broome), אולי שם תזרח השמש.

היא זרחה מעט קודם – כשעה וחצי לפני שהאוטובוס הגיע. העברתי את הזמן בגלישה באתר מודעות והודעות בשם: GumTree (שם של איקליפטוס) המשמש מטיילים המחפשים באוסטרליה טרמפ או פרטנרים לטיול. מצאתי מודעה המחפשת עוד שני אנשים שיצטרפו לטיול של שמונה לילות, בכל אזור קימברלי, עם רכב  4x4 שכור. "רובין, 27 גרמניה" היה חתום על המודעה. בדיוק מה שרציתי, אבל פחדתי שמלבד רובין, שאר האנשים יהיו בני 19-20 ואז ארגיש ממש לא בנוח. שלחתי SMS: “אני בן 39 מישראל, אם זה רלוונטי שלח הודעה" תוך שתי דקות קיבלתי הודעה חזרה "בטח, בוא נדבר". התקשרתי ושאלתי האם הגיל לא מהווה בעיה. "בכלל לא! יש עוד בחורה בת 31, אני בן 27. אם אתה אוהב לטייל לא תהיה בעיה בכלל." דיברנו עוד קצת על פרטי הטיול המתוכנן. רובין נשמע בטלפון מאד נחמד ומחויך. החלטתי לקחתי הימור. אין לי מושג מי האנשים ואיך נסתדר תשעה ימים בטיול, אבל זו הייתה הזדמנות שאסור לוותר עליה. עליתי על האוטובוס, התיישבתי, והמחשבות לאורך הדרך התנדנדו בין חשש לאושר.

מכירים את החברים למסע

הגעתי לברום בבוקר. למחרת היינו אמורים לצאת. קבעתי עם רובין שניפגש בערב. רובין הגיע עם גיישה. הוא התגלה כבחור אופטימי עם חיוך גדול ועיניים יפות ושמחות (ובכלל, נראה טוב..). היינו חמישה: רובין (27, גרמניה, סיים תואר שני בהנדסת תוכנה ואינפורמטיקה, החליט לא להתחיל לעבוד עד גיל 30); לילי (31, צרפת, לא "עושה חשבון”, עבדה כמזכירה אישית, החליטה לחפש מקום אחר לגור); גיישה (23, גרמניה, שקולה ורגועה, לומדת לתואר במדעי החברה ובמסגרתו הגיעה לשנת לימודים באוסטרליה); לידיה (גרמניה, חושבת שיודעת הכל, עוד לא עשתה כלום בחייה); אביב (39, ישראל, משוטט בערפל). כולם דחוסים ברכב ניסן-פטרול, עמוס בציוד ואוכל לשבוע. רובין פגש את גיישה ולילי עוד קודם לכן בדרווין ומשם הגיעו ביחד ברכב של רובין. לידיה ואני הגענו דרך המודעה שפורסמה.

לא מומלץ להשאיר את הזבל בחוץ בלילה, זה מביא נמלים אדומות...  (צילום: אביב בן צבי)

200 קילומטר של חשש

השקט נשבר בבת אחת, כאשר שלט גדול מקבל את פנינו באומרו שהדרך סגורה בגלל הגשמים האחרונים. מסכמים שנחזור לכאן ביום האחרון לטיול, בתקווה שיתבהר והכביש יפתח שוב.

נוסעים לעבר Gibb River Road ונתלים באופטימיות של רובין. לא יורד גשם, אבל מזג האוויר גבולי מאד. תחילתה של העונה הרטובה מורגשת היטב. 200  קילומטר של חשש ומתח נגמרים באנחת רווחה של חמישתנו, כשמתברר שהדרך פתוחה. דרך עפר רחבה יחסית, שבחלקים קטנים סלולה ומאפשרת נסיעה נוחה ברכב גדול כמו שלנו (רק רכבי 4WD נוסעים בדרך זו במיוחד בעונה הרטובה שאנו בפתחה).

השיחות ברכב הולכות ובאות. ברגעי השקט כל אחד עם המחשבות שלו. זה מתאים לי ואני לא מתאמץ לנסות לשנות זאת. בכלל, המורה שבי, המבוגר האחראי והדאגות נשארו מאחור. לא בודק שלכל אחד יש כובע, שלושה ליטר מים ונעלים, ולא מכין הפתעות והסברים על הדרך.

מימין: גיישה, רובין, לידיה ולילי  (צילום: אביב בן צבי)

 טיולים לאוסטרליה, ניו זילנד והפסיפיק לחצו לכל ההצעות »
 טיולי גיל הזהב ובני 70 פלוס לחצו לכל המסלולים »
 הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לכל המסלולים »

טרק עם כפכפי אצבע

מגיעים לפניה לשמורת ערוץ המנהרה (Tunnel Creek N.P.). גם היא סגורה. מטפטף מידי פעם גשם קל, לא משהו יוצא דופן. ממשיכים הלאה. מרחק קצר משם יש תצפית על מפלים וערוץ נחל צר. מסלול קצר של שלושה  קילומטר בדרך סלעית. מתארגנים ומתחילים ללכת. אחרי מספר דקות אני מסתכל אחורה ורואה את הבנות מנסות לדדות על האבנים בכפכפי אצבע. לאף אחד מלבדי אין מים שלא לדבר על כובע. אני מחזיק את המילים בפה, מחייך חיוך קטן וממשיך ללכת. אלה לא התלמידים שלי.חזרנו לרכב והחלטנו לחפש את אחד ממקומות הלינה הפזורים לאורך הדרך, שכוללים לרוב שירותי שדה ושטח מתוחם להקמת האוהלים (Camp Sites). החושך יורד מוקדם יחסית. ב-18:00 כבר חושך ועדין לא הצלחנו למצוא את החניון שחיפשנו. לאחר כמה "הלוך וחזורים" ברכב, החלטנו לישון לצד הדרך, בהנחה שאף אחד לא נוסע בדרך זו בלילה. מצאנו מפרץ חניה קטן בו הקמנו את האוהלים, הכנו אוכל ופרשנו לישון.

פינה נסתרת של גן העדן   (צילום: אביב בן צבי)

שגרת טיול והמשך המזל הרע

לטאה מיוחדת ליד בורות המים  (צילום: אביב בן צבי)

"גשם יורד, ממשיך וטורד"

מהדרך הראשית אנו פונים לדרך צדדית, בה יש תחנת דלק מבודדת ולאחריה מספר אתרי טיול. בתחנת הדלק אנו מגלים שגם המשך הדרך סגור לכלי רכב. 

הלאה. הטפטוף הופך לגשם חזק ושוטף. הדרך הופכת לעיסת בוץ חלקה, אבל רובין שולט ברכב היטב. הספר מתאר את המקום הבא, המרוחק כ-20  קילומטר מהדרך הראשית, כ"אתר ובו מפלי מים רבים, מסלולי הליכה ואפשרות לשחייה". אמנם גשום, אבל עדין חם בחוץ ומתאים לשחייה. החלטנו לנסות. עשרים קילומטר קשים ורטובים עוברים, כדי לדעת שאין גישה לאתרים הללו. חוזרים לדרך הראשית שהופכת למאתגרת מאד. לא רואים מטר קדימה והכל הופך לנחל בוצי ושוצף. אנחנו ממשיכים בזהירות הלאה. רכב המופיע ממול מהבהב באורותיו כסימן לעצור. זוג מטיילים מספר לנו שהנחל הבא שאנו צריכים לחצות ממש גבוה ונראה מסוכן.  

מעבר נהר בתחילת העונה הגשומה  (צילום: אביב בן צבי)

הגשם רק הולך ומתחזק ולא מפסיק לרגע. מנסים להחליט מה עושים. יש מעט חילוקי דעות וגיישה, בדיבורה השקט והשקול, מציעה לחזור לתחנת הדלק ולישון שם. זה נראה כדבר הנכון לעשות. במקום כבר נמצאים זוג מטיילים מבוגר שמספר לנו שבעלי תחנת הדלק השאירו להם את המפתחות למקלחות.

הגשם עדין לא פסק ועדין מוקדם. אנחנו מתיישבים מתחת לסככה ומשחקים קלפים. משחק מוזר שדורש זריזות ואני כל הזמן מפסיד בו. באחת מהפוגות הגשם אנחנו הולכים להקים את האוהלים ולהתקלח. העצלנות, הבוץ ולילי גורמים לנו לעשות הלוך-חזור עם הרכב בין האוהלים לסככה. התפריט הקבוע לארוחת הערב בימים הקרובים הוא פסטה ברוטב עגבניות (מקופסה). מידי פעם יהיה גיוון ואורז יחליף את הפסטה. בזמן שהפסטה מתבשלת אנו משחקים קלפים ומדברים. אני שוב מפסיד ופורש. רובין אומר: "אתה חייב להילחם ולא להיכנע". אני עונה: "אני עם מלחמות גמרתי" וזורק כפפה. רובין מרים אותה ושואל על הצבא, ומכאן כבר עולה השאלה על הרגל הפגועה שכל הזמן הייתה באוויר, אבל אף אחד לא העז לשאול. אני מרגיש שמשהו השתחרר. האווירה הולכת ונעשית יותר קרובה ויותר נעימה.

הפסטה מוכנה, צריך רק לסנן את המים. רובין עושה זאת. "O-Shit" אנחנו שומעים צעקה ומפנים את מבטינו לרובין – בבוץ שוכבת הפסטה שלנו. מכינים עוד סיר. הפעם הולך חלק. אחרי האוכל נשארים לדבר והולכים לישון עם הבטחה של רובין ליום יפה. הגשם שיורד במהלך הלילה, לא ממש מראה שכך יהיה מחר.

שיירת גמלים על החוף  (צילום: אביב בן צבי)