.jpg)
.jpg)
הסיפור המופלא של הצלת יהודי בולגריה בשואה
מאת:
לפנות בוקר יום רביעי ה-10 במרץ 1943, פלובדיב, בולגריה. ליל חורף קפוא. מאות רבות מיהודי העיר מתגודדים בחצר בית הספר היסודי היהודי ומועדון מכבי. מזה שעות אחדות מנהלת המשטרה הבולגרית אקציה בעיר. נשים, קשישים וטף נעצרו בבתיהם והובלו למקומות ריכוז, כשהם נושאים חבילות בגדים ושמיכות. מכל עבר נשמע בכיין החרישי של האימהות ויבבות הילדים, שהוערו משנתם.
הגיבורים היהודים של בולגריה
במרץ 1878 הסתיימה המלחמה העות'מאנית-רוסית, שהובילה לעצמאותה המחודשת של הממלכה הבולגרית, לאחר כחמש מאות שנות שלטון עות'מאני. במסגרת ההסכמים שסיימו את המלחמה, לא נכללו בגבולות בולגריה שטחי תראקיה ( Trakya ) ומקדוניה ( Macedonia ), שהבולגרים ראו בהם שטחי מולדת. בשנת 1887 עלה לשלטון המלך פרדיננד הראשון, שהוביל מהפכה בתרבות, בחינוך ובתשתיות בבולגריה. החוקה הבולגרית החדשה, חוקת טרנובו, היתה ליבראלית לזמנה וכללה זכויות רבות למיעוטים, ובכלל זה לקהילה היהודית. היהודים השתלבו במדינה הצעירה, לקחו חלק במערכות הצבאיות ותרמו לשגשוגה. למרות אירועים אנטישמים עם סיום השלטון העות'מאני, ניתן לומר בהכללה שהאוכלוסייה הבולגרית, שידעה כפייה עות'מאנית רבת שנים, התייחסה ליהודים כאזרחים מן המניין. במקביל נקט המלך במדיניות חוץ הרפתקנית, בשאיפה להחזיר את תהילת הממלכה הבולגרית של ימי הביניים. שאיפה זו להגמוניה אזורית בבלקן, הובילה את הבולגרים להתנגשות בלתי נמנעת עם סרביה השכנה, שטענה למעמד דומה. פעם אחר פעם הוכו הבולגרים - החל ממלחמת הבלקן השנייה וכלה בקריסה המוחלטת במלחמת העולם הראשונה. בספטמבר 1918 ביקשה הממשלה הבולגרית הפסקת אש, והמלך פרדיננד ויתר על המלוכה לטובת בנו בוריס השלישי. הקהילה היהודית התגייסה בהמוניה לצבא הבולגרי ואחוז הנופלים מקרבה היה גדול מאחוז הנופלים בכלל האוכלוסייה. מספר קצינים יהודים, בהם הקולונל אברהם ת'אג'ר, נחשבו לגיבורי מלחמה וזכו להערכה עצומה בציבור הבולגרי.
כתבות על יעדי טיול בבולגריה 
בני נוער מתנועת השומר הצעיר במחנה קיץ, בולגריה 1932 (מקור: US Holocaust Museum)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
הברית עם גרמניה להשבת השטחים האבודים
עם סיום מלחמת העולם הראשונה נחתם חוזה ניי (1919), בו לא נכללו בגבולות בולגריה חבל דרום דוברוג'ה (רומניה), מקדוניה (יוגוסלביה) ותראקיה (יוון). חשוב להבין שחבלי ארץ אלו נכללו בממלכה הבולגרית הראשונה (681-1018) והשנייה (1186-1422), ולכן ראו בהם הבולגרים חלק בלתי נפרד מארצם. קריעת "שטחי המולדת" נחשבה אסון לאומי בבולגריה וגרמה לתסיסה בלתי פוסקת. בנוסף הוטל על בולגריה לשלם פיצויי עתק ולצמצם באופן משמעותי את צבאה, והיא חוותה משבר כלכלי, חברתי ושלטוני. בבחינת המפה הפוליטית בבלקן, בתחילת שנות השלושים, נוכחו הבולגרים שלשכניהם בני ברית חזקים: ממלכת יוגוסלביה נסמכה על הצרפתים וממלכת יוון על האנגלים. במאבקם להשבת השטחים האבודים ולייצוב כלכלתם פנו הבולגרים למעצמה האירופית היחידה שתמכה במאבקם, בעלת בריתם הוותיקה – גרמניה. 
בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייההגבול באדום - שנת 1943 (לאחר השבת השטחים), הגבול באפור - בולגריה כיום
מחיר ההתקרבות לגרמניה
להתקרבות בולגריה לגרמניה היה תג מחיר: ב- 1935 הותר להקים ארגונים אנטישמיים בבולגריה, והוקמו הארגון הימני הקיצוני רטניק וארגון הנוער הפאשיסטי בראניק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטראליות. אולם בראשית ספטמבר 1939 הורתה הממשלה הבולגרית לגרש אל מחוץ לגבולותיה 4,000 "נתינים זרים". הרוב המוחלט של "נתינים זרים" אלו היו יהודים, פליטי המלחמות השונות בבלקן, אשר איבדו את אזרחותם הבולגרית. הם גורשו לשטחי ההפקר בגבולות בולגריה יוון וטורקיה. חלקם התקבלו במדינות אלו וחלקם נותרו בשטחי ההפקר, מותקפים בידי משמרות הגבול. עשרות מהם מצאו את מותם, ומקצתם עלו לישראל. ב-20 בספטמבר 1939 ערכו חברי הארגון הפשיסטי רטניק מצעד בחוצות סופיה , שהסתיים בהתקפה על בתי עסק ומבני ציבור יהודים, ללא כל התערבות מצד השלטונות. האירוע זכה לכינוי ליל הבדולח הבולגרי. בראשית 1940 מינה המלך בוריס לתפקיד ראש הממשלה את פרופסור בוגדן פילוב, תומך נלהב בגרמניה הנאצית, ואת פטר גברובסקי, ראש הארגון האנטישמי ראטניק, לתפקיד שר הפנים. התמיכה בגרמנים השתלמה: גרמניה אילצה את רומניה להחזיר את חבל דרום דוברוג'ה לבולגרים. 
אדולף היטלר מקבל את פני מלך בולגריה בוריס השלישי (משמאל), ברלין 1940 (מקור: US Holocaust Museum)
יהודי בולגריה משלמים מחיר כבד
בינואר 1941 פורסם "החוק להגנת האומה", שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. החוק זכה להתנגדות בקרב שכבות האינטליגנציה הבולגרית, אך מרבית הפוליטיקאים הבולגרים התייחסו אליו כ"מס שפתיים" לגרמנים, שנדרש היה בכדי להשיב את השטחים האבודים. המלך בוריס רצה להימנע בכל מחיר מלחזור על טעותו של אביו במלחמת העולם הראשונה, ולמרות תמיכתו בגרמניה, סירב לצרף בפועל את הצבא הבולגרי למלחמה. חודשיים מאוחר יותר חתם בברלין ראש ממשלת בולגריה על "ההסכם התלת צדדי" - בולגריה הצטרפה רשמית למדינות הציר, אך לא הכריזה מלחמה על ברית המועצות. הצבא הגרמני נכנס לבולגריה ללא קרב והתקבל בהתלהבות רבה. הוא השתמש באדמתה כבסיס יציאה לכיבוש יוון ויוגוסלביה. התקווה להשבת השטחים התממשה - לבולגריה הועברו ממדינות אלו כפיקדון חבלי תראקיה ומקדוניה. מהיהודים בחבלי ארץ אלו נמנעה אזרחות בולגרית, הם נותרו מחוסרי נתינות ועל כן כונו "יתומי הבלקן". במאי 1941 נלקחו גברים יהודים צעירים לעבודות כפייה, וכל יהודי בולגריה נדרשו לענוד טלאי צהוב. במשרד הפנים הבולגרי הוקמה מחלקת "הקומיסריון לעניינים יהודים", ובראשה הועמד עו"ד אלכסנדר בלב, עוד אחד מראשי הארגון הימני הקיצוני "רטניק". 
יהודי בולגריה בעבודות כפייה, בולגריה 1941 (מקור: US Holocaust Museum)
התכנית לגירוש יהודי בולגריה
הגרמנים החלו מפעילים לחץ על הבולגרים להקשיח את יחסם ליהודים, ודרשו לגרש את יהודי בולגריה. ראש הממשלה פילוב סירב בהוראת המלך, בתואנה שעובדי הכפייה נדרשים להשלמת עבודות תשתית. ראשי הממשל הבולגרי הודיעו שהם יכולים לוותר רק על יהודי תראקיה ומקדוניה, שאינם "חיוניים" ככוח עבודה. בעקבות הסכם שחתם אלכסנדר בלב עם גרמניה הנאצית, אישרה הממשלה הבולגרית, בפברואר 1943, את גירושם של 20 אלף יהודים מהשטחים שסופחו לבולגריה - תראקיה ומקדוניה. אולם באותם שטחים נמצאו בעת ההיא 11,323 יהודים. ההסכם הובא לאישור הממשלה הבולגרית, בשני נוסחים - בגרמנית ובבולגרית. מהנוסח בבולגרית, מחק אלכסנדר בלב את המילים: "מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה", וכך אישרה הממשלה הבולגרית לגרש יהודים גם "מבולגריה הישנה". הממשלה הבולגרית (בידיעת המלך) השלימה בעקבות זאת את המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה". לשם כך הוכנה רשימה של 6,365 יהודים שיועדו לגירוש, בהם גם יהודים מ סופיה ו פלובדיב, שתי הערים הגדולות בבולגריה. הקומיסריון לענייני יהודים ראה ברשימה זו מכסה התחלתית, לקראת גירוש כל היהודים.
האם ידעו כל חברי הממשלה הבולגרית על גירוש יהודי בולגריה הישנה? עובדה זו נתונה במחלוקת בין היסטוריונים. חלקם טוענים, , ועל כן מדובר במחטף. אחרים טוענים שמדובר במבצע הטעייה של המשטר הבולגרי, ונסמכים גם על העובדה שבערים בהן בוצעו אקציות, נאסרו מרבית יהודי הקהילה ולא רק אלו שהופיעו ברשימות. רובם טוענים שהמלך היה שותף להחלטה מאחר שבבולגריה האוטוקרטית, לא יכול היה להתבצע דבר ללא אישורו.
יהודי תראקיה ומקדוניה מובלים אל מותם
ב-4 במרץ 1943 החלו שוטרים וחיילים בולגרים בביצוע אקציות ברחבי תראקיה ומקדוניה. היהודים נעצרו באכזריות, הוכו, נשים נאנסו ורכוש נשדד. "יתומי הבלקן" מתראקיה הובלו ברכבות פתוחות לעיר לום בצפון בולגריה, משם במעבורות על הדנובה לוינה, ברכבות לקטוביץ ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיהם ממקדוניה הובלו למחנה המעצר "מונופול" ב וממנו ברכבות לטרבלינקה. עד סוף מרץ לא נותרו יהודים בתראקיה ומקדוניה. רק כמה עשרות מהם ניצלו ממחנות ההשמדה. סבי, שעסק בעבודות כפייה באזור בו חלפו הרכבות מתראקיה, סיפר לנו איך הם רצו אחוזי אמוק אחרי הרכבות הפתוחות וצרחו את שמות בני המשפחה, מאחר והיו משוכנעים כי הם המגורשים. אחרי ששמעו את תשובות הנוסעים בלדינו, הבינו שמדובר ביהודי תראקיה והשליכו אל הקרונות פריטי מזון ולבוש שהיו ברשותם. במקביל החלו הכנות בערים השונות בבולגריה לקראת גירוש היהודים ובחלקן הוטל עוצר. אך למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה על התוכנית לגירוש יהודי "בולגריה הישנה", שתוכננה ל- 10 במרץ. נכבדי הקהילות היהודיות בערים השונות פנו לפרנסי הערים, ואלו פנו לפוליטיקאים ולאנשי כנסייה בבקשה לסייע בביטול הגירוש. 
לזכר 11,343 יהודי תרקיה, מקדוניה ופירוט שנרצחו בטרבלינקה, יער בולגריה (Avishai Teicher, Wikimedia)
החרב מונחת על צווארם של יהודי בולגריה
קבוצה של פוליטיקאים, אנשי ציבור וכנסייה, שתזכה מאוחר יותר לכינוי "קבוצת ה-63", נרתמה לסייע ליהודי בולגריה בהסרת רוע הגזירה. ב-9 במרץ, רק יום אחד לפני המועד המתוכנן, נפגש סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב עם שר הפנים פטר גברובסקי. בפגישה נכחו גם ארבעה אנשי ציבור מהעיר קיוסטנדיל, שנכבדי הקהילה היהודית בעיר פנו אליהם לסייע בהצלתם. הפגישה היתה סוערת. פשב טען שגברובסקי מבצע "מחטף" המנוגד לחוקה הבולגרית, שכן הממשלה הבולגרית מעולם לא אישרה את גירוש יהודי "בולגריה הישנה". ולדימיר קורטב, יושב ראש הארגון המקדוני המהפכני, איים במרומז על חייו של גברובסקי.
באותו זמן הפעילו לחץ על הממשל גם ראשי הכנסייה הבולגרית, המטרופוליטן סטפן, פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה, והמטרופוליטן קיריל, בישוף העיר פלובדיב *. 
ביתו של דימיטר פשב ופסל לזכרו בעיר הולדתו קיוסטנדיל (LeeKeoma, Wikimedia)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
האקציה והשיבה המפתיעה הביתה
פקידי משרד הפנים השתהו ככל הנראה במתכוון בהעברת הודעת דחיית הגירוש לערים השונות, ושם כבר החלו בביצוע אקציות וריכוז היהודים במבני ציבור. באישון ליל פשטה המשטרה על בתי היהודים. אבות המשפחה ברובם נעדרו בשל עבודות הכפייה, אימהות וילדיהן נעצרו כשהם אחוזי אימה. מזה חודשים רווחו בבולגריה שמועות על כך שבאזורים הכבושים הנאצים רוצחים את היהודים ו"עושים מהם סבון". יהודי בולגריה ידעו שהם הולכים אל מותם. השכם בבוקר ה-10 במרץ, פרץ המטרופוליטן קיריל את מחסומי המשטרה, נכנס לבית הספר היהודי בפלובדיב, והבטיח לבני הקהילה שיילחם למענם. בסופיה, פלובדיב וערים אחרות בבולגריה, ערכה הכנסייה טקסי "התנצרות" המוניים ליהודים, וראשיה טענו ש"הנוצרים החדשים" הם תחת הגנתם וחסותם.
בצהרי ה-10 במרץ, עם הגעת ההודעה על ביטול הצו שוחררו היהודים לבתיהם. משנפתחו שערי בית הספר היהודי בפלובדיב, הבינו בני הקהילה שהם מובלים אל הרכבות ולמותם הקרב. היה זה מחזה קורע לב, שלווה בזעקות שבר ומהומה המונית. לתדהמת בני הקהילה, הורה להם מפקד המשטרה לשוב לבתיהם. 
משפחה יהודית עם כפתור הטלאי הצהוב, פלובדיב 1943 (US Holocaust Museum, Reni Yulzari)
תלאות היהודים לא תמו
גם לאחר ביטול הצו המשיך פשב במאבקו. הוא החתים 43 חברי פרלמנט על מכתב לראש הממשלה, הקורא להפסקת רדיפות היהודים. מבין החותמים על המכתב גם פוליטיקאים שלא נודעו בחיבתם ליהודים, אך התנגדו נחרצות לגירושם. בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו. בנוסף לפוליטיקאים ואנשי הכנסייה, הביעו חוגים נרחבים בציבוריות הבולגרית התנגדות גלויה לגירוש היהודים, החל מעיתונאים, דרך אגודות סופרים וכלה בראשי כתות מיסטיות. ישנם היסטוריונים הטוענים, שמלך בולגריה, בוריס השלישי, שנוכח בעוצמת ההתנגדות למהלכיו, נמלך בדעתו ומרגע זה ואילך שיתף פעולה רק "למראית עין" עם ניסיונות גירוש היהודים מממלכתו. אחרים טוענים ששינה את מדיניותו בשל נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים, והצורך "למקסם רווחים" לאחר המלחמה. יש הטוענים שהמלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ועד למותו המשיך בניסיונותיו לגירוש היהודים. הממשלה הבולגרית לא ויתרה על תכניותיה, וב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה. שוב נרתמו אישי ציבור ומנהיגי כנסייה לסייע ליהודים. יוסף גירון, נשיא הקהילה היהודית בעיר, אשר את "ראשו" חיפשה המשטרה, הוסתר בביתו של דימו קזאסוב, פוליטיקאי בולגרי שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בהמשך גורשו יהודים גם מערים נוספות. חלק מהמגורשים הועברו למחנות הריכוז קאייליקה וסומוביט שליד פלבן ( Pleven ). כמה מאות הועברו לכפר הנטוש צ'כלרה ( Chehlare ), אשר הפך כולו למחנה ריכוז. ב-28 באוגוסט 1943 מת המלך בוריס במפתיע. לאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש יהודים. בולגריה החלה מגמישה בהדרגה את מדיניותה כלפי היהודים. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה, התחוללה הפיכה צבאית ועלה לשלטון ממשל פרו-קומוניסטי. לאחר כיבוש בולגריה פסקו לחלוטין כל רדיפות היהודים. יהודים מכל רחבי בולגריה דיווחו על התמיכה לה זכו מצד "פשוטי העם" - במזון, בגדים ומציאת מקומות מסתור. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית ועם הקמת המדינה עלו מרביתם לישראל. 20 אזרחים בולגרים הוכרו על ידי ארגון יד ושם כחסידי אומות העולם. מקצתם עברו להתגורר בישראל. 
חסידי אומות עולם: דימיטר פשב, מטרופוליטן סטפן, מטרופוליטן קיריל -
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
פינה חמה בלב לעם הבולגרי
בלבם של יוצאי בולגריה בישראל שמורה פינה חמה לבני העם הבולגרי ולאישים שהובילו את המאבק למניעת השמדתם. סוגיית חלקו של המלך בוריס במניעת גירוש יהודי "בולגריה הישנה", היא סוגייה טעונה ושנויה במחלוקת היסטורית, המלווה בתיאוריות קשר לא מוכחות בדבר נסיבות מותו. אך אין חולק על אחריותו הישירה לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה. במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, וקיבל בשם הממשלה הבולגרית אחריות לגורלם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה. בה בעת הוא הביע את גאוות עמו על הצלתם של 48,000 יהודי בולגריה מהשמדה. אימי תבדל"א, אוהבת מאד את בולגריה ושמרה על קשר עם שכניה הבולגרים, שסייעו לה במעט המזון שהיה להם. "איך אחרי כל מה שעברת, אחרי שקראת שמע ישראל, את כל כך אוהבת את בולגריה?", שאלתי אותה. "תראה", היא אמרה לי, "מי שלא גדל עם הבולגרים לא יבין זאת. השלטון היה רע ואכזר, אבל התושבים, השכנים שגדלתי איתם, החנווני בחנות, הכמרים, כולם עזרו לנו, התנגדו לפגיעה בנו והתייחסו אלינו כבני משפחה. מדובר בארץ עם נופים עוצרי נשימה שקשה מאד שלא לאהוב אותה. היינו ציונים עוד בבולגריה וישראל היא ביתנו, אבל לעולם לא אשכח את היחס שקיבלתי משכניי, כפי שלא אשכח את הלילה הנורא ההוא". 
משפחת בנוזיו - אמו של הכותב, הוריה ואחיה , פלובדיב 1945
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
כתבות על יעדי טיול בבולגריה
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה
מחיר ההתקרבות לגרמניה
להתקרבות בולגריה לגרמניה היה תג מחיר: ב- 1935 הותר להקים ארגונים אנטישמיים בבולגריה, והוקמו הארגון הימני הקיצוני רטניק וארגון הנוער הפאשיסטי בראניק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטראליות. אולם בראשית ספטמבר 1939 הורתה הממשלה הבולגרית לגרש אל מחוץ לגבולותיה 4,000 "נתינים זרים". הרוב המוחלט של "נתינים זרים" אלו היו יהודים, פליטי המלחמות השונות בבלקן, אשר איבדו את אזרחותם הבולגרית. הם גורשו לשטחי ההפקר בגבולות בולגריה יוון וטורקיה. חלקם התקבלו במדינות אלו וחלקם נותרו בשטחי ההפקר, מותקפים בידי משמרות הגבול. עשרות מהם מצאו את מותם, ומקצתם עלו לישראל. ב-20 בספטמבר 1939 ערכו חברי הארגון הפשיסטי רטניק מצעד בחוצות סופיה , שהסתיים בהתקפה על בתי עסק ומבני ציבור יהודים, ללא כל התערבות מצד השלטונות. האירוע זכה לכינוי ליל הבדולח הבולגרי. בראשית 1940 מינה המלך בוריס לתפקיד ראש הממשלה את פרופסור בוגדן פילוב, תומך נלהב בגרמניה הנאצית, ואת פטר גברובסקי, ראש הארגון האנטישמי ראטניק, לתפקיד שר הפנים. התמיכה בגרמנים השתלמה: גרמניה אילצה את רומניה להחזיר את חבל דרום דוברוג'ה לבולגרים. אדולף היטלר מקבל את פני מלך בולגריה בוריס השלישי (משמאל), ברלין 1940 (מקור: US Holocaust Museum)
יהודי בולגריה משלמים מחיר כבד
בינואר 1941 פורסם "החוק להגנת האומה", שדמה במתכונתו לחוקי נירנברג. החוק זכה להתנגדות בקרב שכבות האינטליגנציה הבולגרית, אך מרבית הפוליטיקאים הבולגרים התייחסו אליו כ"מס שפתיים" לגרמנים, שנדרש היה בכדי להשיב את השטחים האבודים. המלך בוריס רצה להימנע בכל מחיר מלחזור על טעותו של אביו במלחמת העולם הראשונה, ולמרות תמיכתו בגרמניה, סירב לצרף בפועל את הצבא הבולגרי למלחמה. חודשיים מאוחר יותר חתם בברלין ראש ממשלת בולגריה על "ההסכם התלת צדדי" - בולגריה הצטרפה רשמית למדינות הציר, אך לא הכריזה מלחמה על ברית המועצות. הצבא הגרמני נכנס לבולגריה ללא קרב והתקבל בהתלהבות רבה. הוא השתמש באדמתה כבסיס יציאה לכיבוש יוון ויוגוסלביה. התקווה להשבת השטחים התממשה - לבולגריה הועברו ממדינות אלו כפיקדון חבלי תראקיה ומקדוניה. מהיהודים בחבלי ארץ אלו נמנעה אזרחות בולגרית, הם נותרו מחוסרי נתינות ועל כן כונו "יתומי הבלקן". במאי 1941 נלקחו גברים יהודים צעירים לעבודות כפייה, וכל יהודי בולגריה נדרשו לענוד טלאי צהוב. במשרד הפנים הבולגרי הוקמה מחלקת "הקומיסריון לעניינים יהודים", ובראשה הועמד עו"ד אלכסנדר בלב, עוד אחד מראשי הארגון הימני הקיצוני "רטניק". יהודי בולגריה בעבודות כפייה, בולגריה 1941 (מקור: US Holocaust Museum)
התכנית לגירוש יהודי בולגריה
הגרמנים החלו מפעילים לחץ על הבולגרים להקשיח את יחסם ליהודים, ודרשו לגרש את יהודי בולגריה. ראש הממשלה פילוב סירב בהוראת המלך, בתואנה שעובדי הכפייה נדרשים להשלמת עבודות תשתית. ראשי הממשל הבולגרי הודיעו שהם יכולים לוותר רק על יהודי תראקיה ומקדוניה, שאינם "חיוניים" ככוח עבודה. בעקבות הסכם שחתם אלכסנדר בלב עם גרמניה הנאצית, אישרה הממשלה הבולגרית, בפברואר 1943, את גירושם של 20 אלף יהודים מהשטחים שסופחו לבולגריה - תראקיה ומקדוניה. אולם באותם שטחים נמצאו בעת ההיא 11,323 יהודים. ההסכם הובא לאישור הממשלה הבולגרית, בשני נוסחים - בגרמנית ובבולגרית. מהנוסח בבולגרית, מחק אלכסנדר בלב את המילים: "מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה", וכך אישרה הממשלה הבולגרית לגרש יהודים גם "מבולגריה הישנה". הממשלה הבולגרית (בידיעת המלך) השלימה בעקבות זאת את המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה". לשם כך הוכנה רשימה של 6,365 יהודים שיועדו לגירוש, בהם גם יהודים מ סופיה ו פלובדיב, שתי הערים הגדולות בבולגריה. הקומיסריון לענייני יהודים ראה ברשימה זו מכסה התחלתית, לקראת גירוש כל היהודים.
האם ידעו כל חברי הממשלה הבולגרית על גירוש יהודי בולגריה הישנה? עובדה זו נתונה במחלוקת בין היסטוריונים. חלקם טוענים, , ועל כן מדובר במחטף. אחרים טוענים שמדובר במבצע הטעייה של המשטר הבולגרי, ונסמכים גם על העובדה שבערים בהן בוצעו אקציות, נאסרו מרבית יהודי הקהילה ולא רק אלו שהופיעו ברשימות. רובם טוענים שהמלך היה שותף להחלטה מאחר שבבולגריה האוטוקרטית, לא יכול היה להתבצע דבר ללא אישורו.
יהודי תראקיה ומקדוניה מובלים אל מותם
ב-4 במרץ 1943 החלו שוטרים וחיילים בולגרים בביצוע אקציות ברחבי תראקיה ומקדוניה. היהודים נעצרו באכזריות, הוכו, נשים נאנסו ורכוש נשדד. "יתומי הבלקן" מתראקיה הובלו ברכבות פתוחות לעיר לום בצפון בולגריה, משם במעבורות על הדנובה לוינה, ברכבות לקטוביץ ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיהם ממקדוניה הובלו למחנה המעצר "מונופול" ב וממנו ברכבות לטרבלינקה. עד סוף מרץ לא נותרו יהודים בתראקיה ומקדוניה. רק כמה עשרות מהם ניצלו ממחנות ההשמדה. סבי, שעסק בעבודות כפייה באזור בו חלפו הרכבות מתראקיה, סיפר לנו איך הם רצו אחוזי אמוק אחרי הרכבות הפתוחות וצרחו את שמות בני המשפחה, מאחר והיו משוכנעים כי הם המגורשים. אחרי ששמעו את תשובות הנוסעים בלדינו, הבינו שמדובר ביהודי תראקיה והשליכו אל הקרונות פריטי מזון ולבוש שהיו ברשותם. במקביל החלו הכנות בערים השונות בבולגריה לקראת גירוש היהודים ובחלקן הוטל עוצר. אך למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה על התוכנית לגירוש יהודי "בולגריה הישנה", שתוכננה ל- 10 במרץ. נכבדי הקהילות היהודיות בערים השונות פנו לפרנסי הערים, ואלו פנו לפוליטיקאים ולאנשי כנסייה בבקשה לסייע בביטול הגירוש. לזכר 11,343 יהודי תרקיה, מקדוניה ופירוט שנרצחו בטרבלינקה, יער בולגריה (Avishai Teicher, Wikimedia)
החרב מונחת על צווארם של יהודי בולגריה
קבוצה של פוליטיקאים, אנשי ציבור וכנסייה, שתזכה מאוחר יותר לכינוי "קבוצת ה-63", נרתמה לסייע ליהודי בולגריה בהסרת רוע הגזירה. ב-9 במרץ, רק יום אחד לפני המועד המתוכנן, נפגש סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב עם שר הפנים פטר גברובסקי. בפגישה נכחו גם ארבעה אנשי ציבור מהעיר קיוסטנדיל, שנכבדי הקהילה היהודית בעיר פנו אליהם לסייע בהצלתם. הפגישה היתה סוערת. פשב טען שגברובסקי מבצע "מחטף" המנוגד לחוקה הבולגרית, שכן הממשלה הבולגרית מעולם לא אישרה את גירוש יהודי "בולגריה הישנה". ולדימיר קורטב, יושב ראש הארגון המקדוני המהפכני, איים במרומז על חייו של גברובסקי.
באותו זמן הפעילו לחץ על הממשל גם ראשי הכנסייה הבולגרית, המטרופוליטן סטפן, פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה, והמטרופוליטן קיריל, בישוף העיר פלובדיב *. ביתו של דימיטר פשב ופסל לזכרו בעיר הולדתו קיוסטנדיל (LeeKeoma, Wikimedia)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
האקציה והשיבה המפתיעה הביתה
פקידי משרד הפנים השתהו ככל הנראה במתכוון בהעברת הודעת דחיית הגירוש לערים השונות, ושם כבר החלו בביצוע אקציות וריכוז היהודים במבני ציבור. באישון ליל פשטה המשטרה על בתי היהודים. אבות המשפחה ברובם נעדרו בשל עבודות הכפייה, אימהות וילדיהן נעצרו כשהם אחוזי אימה. מזה חודשים רווחו בבולגריה שמועות על כך שבאזורים הכבושים הנאצים רוצחים את היהודים ו"עושים מהם סבון". יהודי בולגריה ידעו שהם הולכים אל מותם. השכם בבוקר ה-10 במרץ, פרץ המטרופוליטן קיריל את מחסומי המשטרה, נכנס לבית הספר היהודי בפלובדיב, והבטיח לבני הקהילה שיילחם למענם. בסופיה, פלובדיב וערים אחרות בבולגריה, ערכה הכנסייה טקסי "התנצרות" המוניים ליהודים, וראשיה טענו ש"הנוצרים החדשים" הם תחת הגנתם וחסותם.
בצהרי ה-10 במרץ, עם הגעת ההודעה על ביטול הצו שוחררו היהודים לבתיהם. משנפתחו שערי בית הספר היהודי בפלובדיב, הבינו בני הקהילה שהם מובלים אל הרכבות ולמותם הקרב. היה זה מחזה קורע לב, שלווה בזעקות שבר ומהומה המונית. לתדהמת בני הקהילה, הורה להם מפקד המשטרה לשוב לבתיהם. משפחה יהודית עם כפתור הטלאי הצהוב, פלובדיב 1943 (US Holocaust Museum, Reni Yulzari)
תלאות היהודים לא תמו
גם לאחר ביטול הצו המשיך פשב במאבקו. הוא החתים 43 חברי פרלמנט על מכתב לראש הממשלה, הקורא להפסקת רדיפות היהודים. מבין החותמים על המכתב גם פוליטיקאים שלא נודעו בחיבתם ליהודים, אך התנגדו נחרצות לגירושם. בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו. בנוסף לפוליטיקאים ואנשי הכנסייה, הביעו חוגים נרחבים בציבוריות הבולגרית התנגדות גלויה לגירוש היהודים, החל מעיתונאים, דרך אגודות סופרים וכלה בראשי כתות מיסטיות. ישנם היסטוריונים הטוענים, שמלך בולגריה, בוריס השלישי, שנוכח בעוצמת ההתנגדות למהלכיו, נמלך בדעתו ומרגע זה ואילך שיתף פעולה רק "למראית עין" עם ניסיונות גירוש היהודים מממלכתו. אחרים טוענים ששינה את מדיניותו בשל נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים, והצורך "למקסם רווחים" לאחר המלחמה. יש הטוענים שהמלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ועד למותו המשיך בניסיונותיו לגירוש היהודים. הממשלה הבולגרית לא ויתרה על תכניותיה, וב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה. שוב נרתמו אישי ציבור ומנהיגי כנסייה לסייע ליהודים. יוסף גירון, נשיא הקהילה היהודית בעיר, אשר את "ראשו" חיפשה המשטרה, הוסתר בביתו של דימו קזאסוב, פוליטיקאי בולגרי שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בהמשך גורשו יהודים גם מערים נוספות. חלק מהמגורשים הועברו למחנות הריכוז קאייליקה וסומוביט שליד פלבן ( Pleven ). כמה מאות הועברו לכפר הנטוש צ'כלרה ( Chehlare ), אשר הפך כולו למחנה ריכוז. ב-28 באוגוסט 1943 מת המלך בוריס במפתיע. לאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש יהודים. בולגריה החלה מגמישה בהדרגה את מדיניותה כלפי היהודים. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה, התחוללה הפיכה צבאית ועלה לשלטון ממשל פרו-קומוניסטי. לאחר כיבוש בולגריה פסקו לחלוטין כל רדיפות היהודים. יהודים מכל רחבי בולגריה דיווחו על התמיכה לה זכו מצד "פשוטי העם" - במזון, בגדים ומציאת מקומות מסתור. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית ועם הקמת המדינה עלו מרביתם לישראל. 20 אזרחים בולגרים הוכרו על ידי ארגון יד ושם כחסידי אומות העולם. מקצתם עברו להתגורר בישראל. חסידי אומות עולם: דימיטר פשב, מטרופוליטן סטפן, מטרופוליטן קיריל -
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
פינה חמה בלב לעם הבולגרי
בלבם של יוצאי בולגריה בישראל שמורה פינה חמה לבני העם הבולגרי ולאישים שהובילו את המאבק למניעת השמדתם. סוגיית חלקו של המלך בוריס במניעת גירוש יהודי "בולגריה הישנה", היא סוגייה טעונה ושנויה במחלוקת היסטורית, המלווה בתיאוריות קשר לא מוכחות בדבר נסיבות מותו. אך אין חולק על אחריותו הישירה לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה. במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, וקיבל בשם הממשלה הבולגרית אחריות לגורלם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה. בה בעת הוא הביע את גאוות עמו על הצלתם של 48,000 יהודי בולגריה מהשמדה. אימי תבדל"א, אוהבת מאד את בולגריה ושמרה על קשר עם שכניה הבולגרים, שסייעו לה במעט המזון שהיה להם. "איך אחרי כל מה שעברת, אחרי שקראת שמע ישראל, את כל כך אוהבת את בולגריה?", שאלתי אותה. "תראה", היא אמרה לי, "מי שלא גדל עם הבולגרים לא יבין זאת. השלטון היה רע ואכזר, אבל התושבים, השכנים שגדלתי איתם, החנווני בחנות, הכמרים, כולם עזרו לנו, התנגדו לפגיעה בנו והתייחסו אלינו כבני משפחה. מדובר בארץ עם נופים עוצרי נשימה שקשה מאד שלא לאהוב אותה. היינו ציונים עוד בבולגריה וישראל היא ביתנו, אבל לעולם לא אשכח את היחס שקיבלתי משכניי, כפי שלא אשכח את הלילה הנורא ההוא". משפחת בנוזיו - אמו של הכותב, הוריה ואחיה , פלובדיב 1945
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
התכנית לגירוש יהודי בולגריה
הגרמנים החלו מפעילים לחץ על הבולגרים להקשיח את יחסם ליהודים, ודרשו לגרש את יהודי בולגריה. ראש הממשלה פילוב סירב בהוראת המלך, בתואנה שעובדי הכפייה נדרשים להשלמת עבודות תשתית. ראשי הממשל הבולגרי הודיעו שהם יכולים לוותר רק על יהודי תראקיה ומקדוניה, שאינם "חיוניים" ככוח עבודה. בעקבות הסכם שחתם אלכסנדר בלב עם גרמניה הנאצית, אישרה הממשלה הבולגרית, בפברואר 1943, את גירושם של 20 אלף יהודים מהשטחים שסופחו לבולגריה - תראקיה ומקדוניה. אולם באותם שטחים נמצאו בעת ההיא 11,323 יהודים. ההסכם הובא לאישור הממשלה הבולגרית, בשני נוסחים - בגרמנית ובבולגרית. מהנוסח בבולגרית, מחק אלכסנדר בלב את המילים: "מהשטחים המסופחים תראקיה ומקדוניה", וכך אישרה הממשלה הבולגרית לגרש יהודים גם "מבולגריה הישנה". הממשלה הבולגרית (בידיעת המלך) השלימה בעקבות זאת את המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה". לשם כך הוכנה רשימה של 6,365 יהודים שיועדו לגירוש, בהם גם יהודים מ סופיה ו פלובדיב, שתי הערים הגדולות בבולגריה. הקומיסריון לענייני יהודים ראה ברשימה זו מכסה התחלתית, לקראת גירוש כל היהודים.
האם ידעו כל חברי הממשלה הבולגרית על גירוש יהודי בולגריה הישנה? עובדה זו נתונה במחלוקת בין היסטוריונים. חלקם טוענים, , ועל כן מדובר במחטף. אחרים טוענים שמדובר במבצע הטעייה של המשטר הבולגרי, ונסמכים גם על העובדה שבערים בהן בוצעו אקציות, נאסרו מרבית יהודי הקהילה ולא רק אלו שהופיעו ברשימות. רובם טוענים שהמלך היה שותף להחלטה מאחר שבבולגריה האוטוקרטית, לא יכול היה להתבצע דבר ללא אישורו.
יהודי תראקיה ומקדוניה מובלים אל מותם
ב-4 במרץ 1943 החלו שוטרים וחיילים בולגרים בביצוע אקציות ברחבי תראקיה ומקדוניה. היהודים נעצרו באכזריות, הוכו, נשים נאנסו ורכוש נשדד. "יתומי הבלקן" מתראקיה הובלו ברכבות פתוחות לעיר לום בצפון בולגריה, משם במעבורות על הדנובה לוינה, ברכבות לקטוביץ ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיהם ממקדוניה הובלו למחנה המעצר "מונופול" ב וממנו ברכבות לטרבלינקה. עד סוף מרץ לא נותרו יהודים בתראקיה ומקדוניה. רק כמה עשרות מהם ניצלו ממחנות ההשמדה. סבי, שעסק בעבודות כפייה באזור בו חלפו הרכבות מתראקיה, סיפר לנו איך הם רצו אחוזי אמוק אחרי הרכבות הפתוחות וצרחו את שמות בני המשפחה, מאחר והיו משוכנעים כי הם המגורשים. אחרי ששמעו את תשובות הנוסעים בלדינו, הבינו שמדובר ביהודי תראקיה והשליכו אל הקרונות פריטי מזון ולבוש שהיו ברשותם. במקביל החלו הכנות בערים השונות בבולגריה לקראת גירוש היהודים ובחלקן הוטל עוצר. אך למרות מעטה הסודיות, דלפה הידיעה על התוכנית לגירוש יהודי "בולגריה הישנה", שתוכננה ל- 10 במרץ. נכבדי הקהילות היהודיות בערים השונות פנו לפרנסי הערים, ואלו פנו לפוליטיקאים ולאנשי כנסייה בבקשה לסייע בביטול הגירוש. לזכר 11,343 יהודי תרקיה, מקדוניה ופירוט שנרצחו בטרבלינקה, יער בולגריה (Avishai Teicher, Wikimedia)
החרב מונחת על צווארם של יהודי בולגריה
קבוצה של פוליטיקאים, אנשי ציבור וכנסייה, שתזכה מאוחר יותר לכינוי "קבוצת ה-63", נרתמה לסייע ליהודי בולגריה בהסרת רוע הגזירה. ב-9 במרץ, רק יום אחד לפני המועד המתוכנן, נפגש סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב עם שר הפנים פטר גברובסקי. בפגישה נכחו גם ארבעה אנשי ציבור מהעיר קיוסטנדיל, שנכבדי הקהילה היהודית בעיר פנו אליהם לסייע בהצלתם. הפגישה היתה סוערת. פשב טען שגברובסקי מבצע "מחטף" המנוגד לחוקה הבולגרית, שכן הממשלה הבולגרית מעולם לא אישרה את גירוש יהודי "בולגריה הישנה". ולדימיר קורטב, יושב ראש הארגון המקדוני המהפכני, איים במרומז על חייו של גברובסקי.
באותו זמן הפעילו לחץ על הממשל גם ראשי הכנסייה הבולגרית, המטרופוליטן סטפן, פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה, והמטרופוליטן קיריל, בישוף העיר פלובדיב *. ביתו של דימיטר פשב ופסל לזכרו בעיר הולדתו קיוסטנדיל (LeeKeoma, Wikimedia)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
האקציה והשיבה המפתיעה הביתה
פקידי משרד הפנים השתהו ככל הנראה במתכוון בהעברת הודעת דחיית הגירוש לערים השונות, ושם כבר החלו בביצוע אקציות וריכוז היהודים במבני ציבור. באישון ליל פשטה המשטרה על בתי היהודים. אבות המשפחה ברובם נעדרו בשל עבודות הכפייה, אימהות וילדיהן נעצרו כשהם אחוזי אימה. מזה חודשים רווחו בבולגריה שמועות על כך שבאזורים הכבושים הנאצים רוצחים את היהודים ו"עושים מהם סבון". יהודי בולגריה ידעו שהם הולכים אל מותם. השכם בבוקר ה-10 במרץ, פרץ המטרופוליטן קיריל את מחסומי המשטרה, נכנס לבית הספר היהודי בפלובדיב, והבטיח לבני הקהילה שיילחם למענם. בסופיה, פלובדיב וערים אחרות בבולגריה, ערכה הכנסייה טקסי "התנצרות" המוניים ליהודים, וראשיה טענו ש"הנוצרים החדשים" הם תחת הגנתם וחסותם.
בצהרי ה-10 במרץ, עם הגעת ההודעה על ביטול הצו שוחררו היהודים לבתיהם. משנפתחו שערי בית הספר היהודי בפלובדיב, הבינו בני הקהילה שהם מובלים אל הרכבות ולמותם הקרב. היה זה מחזה קורע לב, שלווה בזעקות שבר ומהומה המונית. לתדהמת בני הקהילה, הורה להם מפקד המשטרה לשוב לבתיהם. משפחה יהודית עם כפתור הטלאי הצהוב, פלובדיב 1943 (US Holocaust Museum, Reni Yulzari)
תלאות היהודים לא תמו
גם לאחר ביטול הצו המשיך פשב במאבקו. הוא החתים 43 חברי פרלמנט על מכתב לראש הממשלה, הקורא להפסקת רדיפות היהודים. מבין החותמים על המכתב גם פוליטיקאים שלא נודעו בחיבתם ליהודים, אך התנגדו נחרצות לגירושם. בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו. בנוסף לפוליטיקאים ואנשי הכנסייה, הביעו חוגים נרחבים בציבוריות הבולגרית התנגדות גלויה לגירוש היהודים, החל מעיתונאים, דרך אגודות סופרים וכלה בראשי כתות מיסטיות. ישנם היסטוריונים הטוענים, שמלך בולגריה, בוריס השלישי, שנוכח בעוצמת ההתנגדות למהלכיו, נמלך בדעתו ומרגע זה ואילך שיתף פעולה רק "למראית עין" עם ניסיונות גירוש היהודים מממלכתו. אחרים טוענים ששינה את מדיניותו בשל נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים, והצורך "למקסם רווחים" לאחר המלחמה. יש הטוענים שהמלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ועד למותו המשיך בניסיונותיו לגירוש היהודים. הממשלה הבולגרית לא ויתרה על תכניותיה, וב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה. שוב נרתמו אישי ציבור ומנהיגי כנסייה לסייע ליהודים. יוסף גירון, נשיא הקהילה היהודית בעיר, אשר את "ראשו" חיפשה המשטרה, הוסתר בביתו של דימו קזאסוב, פוליטיקאי בולגרי שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בהמשך גורשו יהודים גם מערים נוספות. חלק מהמגורשים הועברו למחנות הריכוז קאייליקה וסומוביט שליד פלבן ( Pleven ). כמה מאות הועברו לכפר הנטוש צ'כלרה ( Chehlare ), אשר הפך כולו למחנה ריכוז. ב-28 באוגוסט 1943 מת המלך בוריס במפתיע. לאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש יהודים. בולגריה החלה מגמישה בהדרגה את מדיניותה כלפי היהודים. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה, התחוללה הפיכה צבאית ועלה לשלטון ממשל פרו-קומוניסטי. לאחר כיבוש בולגריה פסקו לחלוטין כל רדיפות היהודים. יהודים מכל רחבי בולגריה דיווחו על התמיכה לה זכו מצד "פשוטי העם" - במזון, בגדים ומציאת מקומות מסתור. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית ועם הקמת המדינה עלו מרביתם לישראל. 20 אזרחים בולגרים הוכרו על ידי ארגון יד ושם כחסידי אומות העולם. מקצתם עברו להתגורר בישראל. חסידי אומות עולם: דימיטר פשב, מטרופוליטן סטפן, מטרופוליטן קיריל -
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
פינה חמה בלב לעם הבולגרי
בלבם של יוצאי בולגריה בישראל שמורה פינה חמה לבני העם הבולגרי ולאישים שהובילו את המאבק למניעת השמדתם. סוגיית חלקו של המלך בוריס במניעת גירוש יהודי "בולגריה הישנה", היא סוגייה טעונה ושנויה במחלוקת היסטורית, המלווה בתיאוריות קשר לא מוכחות בדבר נסיבות מותו. אך אין חולק על אחריותו הישירה לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה. במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, וקיבל בשם הממשלה הבולגרית אחריות לגורלם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה. בה בעת הוא הביע את גאוות עמו על הצלתם של 48,000 יהודי בולגריה מהשמדה. אימי תבדל"א, אוהבת מאד את בולגריה ושמרה על קשר עם שכניה הבולגרים, שסייעו לה במעט המזון שהיה להם. "איך אחרי כל מה שעברת, אחרי שקראת שמע ישראל, את כל כך אוהבת את בולגריה?", שאלתי אותה. "תראה", היא אמרה לי, "מי שלא גדל עם הבולגרים לא יבין זאת. השלטון היה רע ואכזר, אבל התושבים, השכנים שגדלתי איתם, החנווני בחנות, הכמרים, כולם עזרו לנו, התנגדו לפגיעה בנו והתייחסו אלינו כבני משפחה. מדובר בארץ עם נופים עוצרי נשימה שקשה מאד שלא לאהוב אותה. היינו ציונים עוד בבולגריה וישראל היא ביתנו, אבל לעולם לא אשכח את היחס שקיבלתי משכניי, כפי שלא אשכח את הלילה הנורא ההוא". משפחת בנוזיו - אמו של הכותב, הוריה ואחיה , פלובדיב 1945
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
החרב מונחת על צווארם של יהודי בולגריה
קבוצה של פוליטיקאים, אנשי ציבור וכנסייה, שתזכה מאוחר יותר לכינוי "קבוצת ה-63", נרתמה לסייע ליהודי בולגריה בהסרת רוע הגזירה. ב-9 במרץ, רק יום אחד לפני המועד המתוכנן, נפגש סגן יושב ראש הפרלמנט הבולגרי דימיטר פשב עם שר הפנים פטר גברובסקי. בפגישה נכחו גם ארבעה אנשי ציבור מהעיר קיוסטנדיל, שנכבדי הקהילה היהודית בעיר פנו אליהם לסייע בהצלתם. הפגישה היתה סוערת. פשב טען שגברובסקי מבצע "מחטף" המנוגד לחוקה הבולגרית, שכן הממשלה הבולגרית מעולם לא אישרה את גירוש יהודי "בולגריה הישנה". ולדימיר קורטב, יושב ראש הארגון המקדוני המהפכני, איים במרומז על חייו של גברובסקי.
באותו זמן הפעילו לחץ על הממשל גם ראשי הכנסייה הבולגרית, המטרופוליטן סטפן, פטריארך הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה, והמטרופוליטן קיריל, בישוף העיר פלובדיב *. ביתו של דימיטר פשב ופסל לזכרו בעיר הולדתו קיוסטנדיל (LeeKeoma, Wikimedia)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
האקציה והשיבה המפתיעה הביתה
פקידי משרד הפנים השתהו ככל הנראה במתכוון בהעברת הודעת דחיית הגירוש לערים השונות, ושם כבר החלו בביצוע אקציות וריכוז היהודים במבני ציבור. באישון ליל פשטה המשטרה על בתי היהודים. אבות המשפחה ברובם נעדרו בשל עבודות הכפייה, אימהות וילדיהן נעצרו כשהם אחוזי אימה. מזה חודשים רווחו בבולגריה שמועות על כך שבאזורים הכבושים הנאצים רוצחים את היהודים ו"עושים מהם סבון". יהודי בולגריה ידעו שהם הולכים אל מותם. השכם בבוקר ה-10 במרץ, פרץ המטרופוליטן קיריל את מחסומי המשטרה, נכנס לבית הספר היהודי בפלובדיב, והבטיח לבני הקהילה שיילחם למענם. בסופיה, פלובדיב וערים אחרות בבולגריה, ערכה הכנסייה טקסי "התנצרות" המוניים ליהודים, וראשיה טענו ש"הנוצרים החדשים" הם תחת הגנתם וחסותם.
בצהרי ה-10 במרץ, עם הגעת ההודעה על ביטול הצו שוחררו היהודים לבתיהם. משנפתחו שערי בית הספר היהודי בפלובדיב, הבינו בני הקהילה שהם מובלים אל הרכבות ולמותם הקרב. היה זה מחזה קורע לב, שלווה בזעקות שבר ומהומה המונית. לתדהמת בני הקהילה, הורה להם מפקד המשטרה לשוב לבתיהם. משפחה יהודית עם כפתור הטלאי הצהוב, פלובדיב 1943 (US Holocaust Museum, Reni Yulzari)
תלאות היהודים לא תמו
גם לאחר ביטול הצו המשיך פשב במאבקו. הוא החתים 43 חברי פרלמנט על מכתב לראש הממשלה, הקורא להפסקת רדיפות היהודים. מבין החותמים על המכתב גם פוליטיקאים שלא נודעו בחיבתם ליהודים, אך התנגדו נחרצות לגירושם. בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו. בנוסף לפוליטיקאים ואנשי הכנסייה, הביעו חוגים נרחבים בציבוריות הבולגרית התנגדות גלויה לגירוש היהודים, החל מעיתונאים, דרך אגודות סופרים וכלה בראשי כתות מיסטיות. ישנם היסטוריונים הטוענים, שמלך בולגריה, בוריס השלישי, שנוכח בעוצמת ההתנגדות למהלכיו, נמלך בדעתו ומרגע זה ואילך שיתף פעולה רק "למראית עין" עם ניסיונות גירוש היהודים מממלכתו. אחרים טוענים ששינה את מדיניותו בשל נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים, והצורך "למקסם רווחים" לאחר המלחמה. יש הטוענים שהמלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ועד למותו המשיך בניסיונותיו לגירוש היהודים. הממשלה הבולגרית לא ויתרה על תכניותיה, וב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה. שוב נרתמו אישי ציבור ומנהיגי כנסייה לסייע ליהודים. יוסף גירון, נשיא הקהילה היהודית בעיר, אשר את "ראשו" חיפשה המשטרה, הוסתר בביתו של דימו קזאסוב, פוליטיקאי בולגרי שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בהמשך גורשו יהודים גם מערים נוספות. חלק מהמגורשים הועברו למחנות הריכוז קאייליקה וסומוביט שליד פלבן ( Pleven ). כמה מאות הועברו לכפר הנטוש צ'כלרה ( Chehlare ), אשר הפך כולו למחנה ריכוז. ב-28 באוגוסט 1943 מת המלך בוריס במפתיע. לאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש יהודים. בולגריה החלה מגמישה בהדרגה את מדיניותה כלפי היהודים. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה, התחוללה הפיכה צבאית ועלה לשלטון ממשל פרו-קומוניסטי. לאחר כיבוש בולגריה פסקו לחלוטין כל רדיפות היהודים. יהודים מכל רחבי בולגריה דיווחו על התמיכה לה זכו מצד "פשוטי העם" - במזון, בגדים ומציאת מקומות מסתור. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית ועם הקמת המדינה עלו מרביתם לישראל. 20 אזרחים בולגרים הוכרו על ידי ארגון יד ושם כחסידי אומות העולם. מקצתם עברו להתגורר בישראל. חסידי אומות עולם: דימיטר פשב, מטרופוליטן סטפן, מטרופוליטן קיריל -
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
פינה חמה בלב לעם הבולגרי
בלבם של יוצאי בולגריה בישראל שמורה פינה חמה לבני העם הבולגרי ולאישים שהובילו את המאבק למניעת השמדתם. סוגיית חלקו של המלך בוריס במניעת גירוש יהודי "בולגריה הישנה", היא סוגייה טעונה ושנויה במחלוקת היסטורית, המלווה בתיאוריות קשר לא מוכחות בדבר נסיבות מותו. אך אין חולק על אחריותו הישירה לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה. במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, וקיבל בשם הממשלה הבולגרית אחריות לגורלם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה. בה בעת הוא הביע את גאוות עמו על הצלתם של 48,000 יהודי בולגריה מהשמדה. אימי תבדל"א, אוהבת מאד את בולגריה ושמרה על קשר עם שכניה הבולגרים, שסייעו לה במעט המזון שהיה להם. "איך אחרי כל מה שעברת, אחרי שקראת שמע ישראל, את כל כך אוהבת את בולגריה?", שאלתי אותה. "תראה", היא אמרה לי, "מי שלא גדל עם הבולגרים לא יבין זאת. השלטון היה רע ואכזר, אבל התושבים, השכנים שגדלתי איתם, החנווני בחנות, הכמרים, כולם עזרו לנו, התנגדו לפגיעה בנו והתייחסו אלינו כבני משפחה. מדובר בארץ עם נופים עוצרי נשימה שקשה מאד שלא לאהוב אותה. היינו ציונים עוד בבולגריה וישראל היא ביתנו, אבל לעולם לא אשכח את היחס שקיבלתי משכניי, כפי שלא אשכח את הלילה הנורא ההוא". משפחת בנוזיו - אמו של הכותב, הוריה ואחיה , פלובדיב 1945
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » צלילה ביעדים אקזוטיים לחצו לרשימת יעדים »
פקידי משרד הפנים השתהו ככל הנראה במתכוון בהעברת הודעת דחיית הגירוש לערים השונות, ושם כבר החלו בביצוע אקציות וריכוז היהודים במבני ציבור. באישון ליל פשטה המשטרה על בתי היהודים. אבות המשפחה ברובם נעדרו בשל עבודות הכפייה, אימהות וילדיהן נעצרו כשהם אחוזי אימה. מזה חודשים רווחו בבולגריה שמועות על כך שבאזורים הכבושים הנאצים רוצחים את היהודים ו"עושים מהם סבון". יהודי בולגריה ידעו שהם הולכים אל מותם.
אימי וסבתי חוו את האקציה בפלובדיב. הן סיפרו על קריאות "שמע ישראל", על חששן שירצחו ויהפכו לסבון, ועל שכניהן הנוצרים בשכונת מאראשה, ששמעו את הצעקות ובכו על גורלם המר של חבריהם.
תלאות היהודים לא תמו
גם לאחר ביטול הצו המשיך פשב במאבקו. הוא החתים 43 חברי פרלמנט על מכתב לראש הממשלה, הקורא להפסקת רדיפות היהודים. מבין החותמים על המכתב גם פוליטיקאים שלא נודעו בחיבתם ליהודים, אך התנגדו נחרצות לגירושם. בעקבות המכתב הודח פשב מתפקידו. בנוסף לפוליטיקאים ואנשי הכנסייה, הביעו חוגים נרחבים בציבוריות הבולגרית התנגדות גלויה לגירוש היהודים, החל מעיתונאים, דרך אגודות סופרים וכלה בראשי כתות מיסטיות. ישנם היסטוריונים הטוענים, שמלך בולגריה, בוריס השלישי, שנוכח בעוצמת ההתנגדות למהלכיו, נמלך בדעתו ומרגע זה ואילך שיתף פעולה רק "למראית עין" עם ניסיונות גירוש היהודים מממלכתו. אחרים טוענים ששינה את מדיניותו בשל נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים, והצורך "למקסם רווחים" לאחר המלחמה. יש הטוענים שהמלך בוריס היה אנטישמי בדעותיו ועד למותו המשיך בניסיונותיו לגירוש היהודים. הממשלה הבולגרית לא ויתרה על תכניותיה, וב-25 במאי גורשו יהודי סופיה לערי השדה. שוב נרתמו אישי ציבור ומנהיגי כנסייה לסייע ליהודים. יוסף גירון, נשיא הקהילה היהודית בעיר, אשר את "ראשו" חיפשה המשטרה, הוסתר בביתו של דימו קזאסוב, פוליטיקאי בולגרי שלימים הוכר כחסיד אומות העולם. בהמשך גורשו יהודים גם מערים נוספות. חלק מהמגורשים הועברו למחנות הריכוז קאייליקה וסומוביט שליד פלבן ( Pleven ). כמה מאות הועברו לכפר הנטוש צ'כלרה ( Chehlare ), אשר הפך כולו למחנה ריכוז. ב-28 באוגוסט 1943 מת המלך בוריס במפתיע. לאחר מותו פסקו הניסיונות לגירוש יהודים. בולגריה החלה מגמישה בהדרגה את מדיניותה כלפי היהודים. ב-9 בספטמבר 1944 כבש הצבא האדום את סופיה, התחוללה הפיכה צבאית ועלה לשלטון ממשל פרו-קומוניסטי. לאחר כיבוש בולגריה פסקו לחלוטין כל רדיפות היהודים. יהודים מכל רחבי בולגריה דיווחו על התמיכה לה זכו מצד "פשוטי העם" - במזון, בגדים ומציאת מקומות מסתור. בקרב בני הקהילה היהודית חודשה הפעילות הציונית ועם הקמת המדינה עלו מרביתם לישראל. 20 אזרחים בולגרים הוכרו על ידי ארגון יד ושם כחסידי אומות העולם. מקצתם עברו להתגורר בישראל. חסידי אומות עולם: דימיטר פשב, מטרופוליטן סטפן, מטרופוליטן קיריל -
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
פינה חמה בלב לעם הבולגרי
בלבם של יוצאי בולגריה בישראל שמורה פינה חמה לבני העם הבולגרי ולאישים שהובילו את המאבק למניעת השמדתם. סוגיית חלקו של המלך בוריס במניעת גירוש יהודי "בולגריה הישנה", היא סוגייה טעונה ושנויה במחלוקת היסטורית, המלווה בתיאוריות קשר לא מוכחות בדבר נסיבות מותו. אך אין חולק על אחריותו הישירה לגירוש יהודי תראקיה ומקדוניה. במרץ 2008 ביקר בישראל נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב, וקיבל בשם הממשלה הבולגרית אחריות לגורלם של 11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה. בה בעת הוא הביע את גאוות עמו על הצלתם של 48,000 יהודי בולגריה מהשמדה. אימי תבדל"א, אוהבת מאד את בולגריה ושמרה על קשר עם שכניה הבולגרים, שסייעו לה במעט המזון שהיה להם. "איך אחרי כל מה שעברת, אחרי שקראת שמע ישראל, את כל כך אוהבת את בולגריה?", שאלתי אותה. "תראה", היא אמרה לי, "מי שלא גדל עם הבולגרים לא יבין זאת. השלטון היה רע ואכזר, אבל התושבים, השכנים שגדלתי איתם, החנווני בחנות, הכמרים, כולם עזרו לנו, התנגדו לפגיעה בנו והתייחסו אלינו כבני משפחה. מדובר בארץ עם נופים עוצרי נשימה שקשה מאד שלא לאהוב אותה. היינו ציונים עוד בבולגריה וישראל היא ביתנו, אבל לעולם לא אשכח את היחס שקיבלתי משכניי, כפי שלא אשכח את הלילה הנורא ההוא". משפחת בנוזיו - אמו של הכותב, הוריה ואחיה , פלובדיב 1945
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
שני האחרונים קבורים במנזר בצ'קובו, עליו אפשר לקרוא בכתבה הפתעה בהרי רודופי
מידע נוסף
הספר הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר-זוהר
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
מוטי כנרי, בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון. עורך בוויקיפדיה העברית וכתב בה ערכים רבים, אודות האימפריה העות'מאנית, ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, קהילות יהודיות בבולגריה, מקדוניה, יוון וטורקיה, וחסידי אומות העולם מבולגריה.
|
.jpg)
