www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

סקי בארה"ב: וייל קולורדו


וייל קולורדו – סקי מעולם אחר
כתבה וצילמה: ליאת בן צור


יצאנו כמה חברים משולהבים לספורט הלבן לשבוע של גלישת אקסטרים באתר הסקי וייל. כמי שגולשת שנים רבות במדרונות האירופאים של האלפים, הייתי סקרנית לקראת הנסיעה. בדיעבד אני יכולה להעיד כי גם אחרי שהכינו אותי קולגות שכבר היו וגלשו – נותרתי המומה מעצמת החוויה.


קשה לתאר במילים - הרגשה של התרגשות עצומה, המשולבת בהרבה אדרנלין, שמפמפם בכלי הדם לפני כל מדרון. קשה עוד יותר להעביר במילים את היופי הבלתי נדלה של מרחבים לבנים אינסופיים, מקושטים ביערות עצי אשוח ירקרקים, שלג אוורירי, עמוק וטרי, במרקם נוצתי, וקילומטרים של אפשרויות גלישה.
 
מסלול ציפורי הטרף (Birds of Prey) - תלילות לא שפויה ונוף מאלף
 
כל המחשיב עצמו כ"סקייר" רציני, עם קמצוץ של כבוד לספורט האלפיני ואהבה בלתי נדלית למדרונות לבנים, חייב להביא את עצמו ואת מגלשיו לאתר הסקי וייל (Vail), במדינת קולרדו, אתר הסקי הגדול ביותר בארצות הברית. מדוע? הן משום ששער הדולר הפך אטרקטיבי עבורנו, אך יותר מכך, משום שחווית הסקי כאן היא אחרת.

מפת העיירות באזור: וייל (A), ביבר קריק (B) וברקנרידג' (C)


סקי



 
 
לבחור נתיב ולגלוש במדרון
כאן אין מסלולים! למי שגלש תמיד בתוך מסלול זהו פרט שקשה להפנים. אנו כל כך רגילים למסלולים מסומנים ומותווים במדרונות האירופאים. אם תצא מהם: תלך לאיבוד, תיתקל בסלעים/עצים כרותים, שלג לא מטופל, הטומן בחובו הפתעות לא נעימות, כמו בורות חבויים, אבנים, או סתם גושי קרח שמקשים על המגלשיים לנווט.
 
המשמעות של אין מסלולים היא פשוט בלתי נתפסת. אז כן, יש מפה, וכן יש שם לכל מדרון, אבל כל מדרון הוא מרחב ענק בלתי מוגדר ואתה רשאי לבחור כל נתיב כדי לרדת בו למטה. כמות האופציות שפתאום נפתחה בפניי, העבירה אותי על דעתי. בימים הראשונים רעדנו מהתרגשות במעלה כל הר שעמדנו לכבוש תחת מגלשינו.
 
שלג יבש וקל
אומרים שאין פתית שלג אחד דומה למשנהו. אז בוייל, לא רק שפתית אחד שונה מחברו, השלג באופן כללי הוא לחלוטין בטקסטורה אחרת מהשלג הכבד והרטוב באירופה. כאן השלג יבש וקל מאד. זה קורה בעיקר בגלל התנאים האופטימאליים: גובה רם וקור שנשמר לאורך כל היום. השלג כל כך אוורירי שכמעט ואינו מורגש, כך שאפשר לגלוש בשלג עמוק עד הברכיים ולא להרגיש עומס או כובד כלשהו על המגלשיים.
 
כמו לפי הזמנה מיוחדת, במשך עשרת הימים ששהינו בוייל, ירדו כל יומיים 4-5 אינצ'ים של שלג טרי. שכבה דקה של שלג טרי, שדאגה לצפות הכול מחדש ונתנה הרגשה של "אני הראשון במדרון היום", בכל מדרון ומדרון שירדנו בבוקר.  לא חלמתי שכל כך איהנה לגלוש בשלג עמוק ועוד אחזיק חיוך על פניי שעות לאחר שסיימתי לרדת את המדרון התלול.
כתבה על הפארק הלאומי הרי הרוקי
 
 
 אין מסלולים, תבחרו  נתיב ותגלשו למטה - שלג אוורירי שאינו מכביד על הגלישה
 
תפיסת המרחב והגובה
כל הפסגות בוייל גובהן בסביבות 3,500 מטר. המבנה הטופוגרפי של ההרים הוא שטוח ומעניק תחושה של גלישה מינורית, בין גבעות עגלגלות ושטוחות (לעומת תחושת המצוקים השפיציים באלפים). אך אל תטעו, הגלישה נעשית ברובה בגבהים גבוהים יחסית, לאורך כל היום. העיירה עצמה נמצאת בגובה של 2,400 מטר. כאן לא רואים את הגובה - כאן מרגישים אותו בגוף.
 
אתר הסקי נמצא בשטחו של היער הלאומי White River National Forest, שטח פראי מקושט ביערות, צפופים יותר או צפופים פחות, שהם חלק בלתי נפרד ממרחב הגלישה. מאחר והשלג הוא כל כך ידידותי עד מחבק, אפשר להרגיש נוח בגלישה בתוך היערות, מבלי לחשוש מליפול לכיס שנוצר סביב הגזעים, תופעה שאנו מכירים מאירופה. בין העצים גילינו עולם ומלואו והרגשנו כמו בתוך סיפור אגדות קסום.
 
האתר בנוי מחזית ההר שפונה לכיוון העיירה וייל, אזור הנקרא Front Side, ומצדו האחורי של הרכס, הבנוי משבע "קערות" (bowl):
Game creak bowl, Sun down bowl, Sun up bowl, China bowl, Siberia bowl, Pete’s bowl, Earl’s bowl
 
מפת המסלולים באתר הסקי וייל  (להגדלה)
 
ירוק, כחול ויהלום
סימון המדרונות ואזורי גלישה שונה בתכלית מהסימון אותו אנו מכירים באירופה (כחול, אדום ושחור).
האמריקאים מסמנים את המדרונות כך:
מסלול ירוק = קל, מסלול כחול = בינוני, מסלול שחור = קשה.
המסלולים השחורים מסומנים גם על ידי יהלומים שחורים (Diamonds), שצורתם צורת מעוין:
יהלום אחד = קשה (Difficult), 2 יהלומים = קשה ביותר (Most difficult), 3 יהלומים = למקצוענים בלבד (Expert only).
 
מיעוט מעליות כדי לשמור על ההר
חשוב לציין כי הסטנדרט האמריקאי של מעליות הסקי הוא מהנמוכים בעולם. הן מזכירות את הסגנון המוכר לנו מהחרמון. מקומי חביב ששאלתי בעניין, הסביר לי כי חשוב להם לשמר את האופי הפראי והטבעי של ההר ככל שניתן. לכן גם מספר המעליות הוא קטן יחסית לגודל האתר - מעט מעליות = מעט גולשים שיכולים לגלוש.
 
יום הגלישה מסתיים בערך בשעה 15:00 (15:00-15:30 כל המעליות נסגרות) ולכן מומלץ להתחיל לגלוש מוקדם. כמובן, יש לשים לב, לזמני המעליות באזורים המרוחקים של האתר, כי הן נסגרות כבר ב-14:30, כדי לגרום לגולשים להתחיל את דרכם חזרה לאזור המרכזי היורד לעיירה.
 
סקי פס לשבוע עולה פחות או יותר כמו סקי פס עונתי. המחיר זול יותר בהזמנה מראש (דרך האינטרנט או סוכן) מאשר קנייה במקום, וחוסך עמידה בתור ביום הראשון. בהזמנה מראש, הסקי פס יחכה לכם בעמדת הכרטיסים ביום ההגעה שלכם, ותוכלו לאסוף אותו בדרך למעלית.
 
גלישה בין העצים, כמו בתוך סיפור אגדות
 
כבד את שכנך מימין ומשמאל
עקב מיעוט מספר מעליות ביחס לגודלו של האתר, הן מנקזות הרבה גולשים לנקודה אחת. עובדה זו בשילוב הסטנדרט הנמוך שלהן, שמצטיין גם באיטיות, גורמת לתורים ארוכים. אלו מורגשים במיוחד בסופי השבוע היותר עמוסים. אך כאן לא מעיק לעמוד בתור. מיד תחושו בהבדל תהומי בין ההתנהגות הסובלנית של המקומיים בתורים לבין אותה חוויה אירופאית של "כל הקודם זוכה". על מדרונות קולרדו זה בדיוק ההפך, האמריקאים מצטיינים בהפגנת אדיבות וכבוד לזולת.
 
בתורים למעליות צפינו בסדר מופתי, כאילו כל הזמן מישהו קרא במערכת הכריזה: "כבד את שכנך מימין ומשמאל". אף אחד לא דחף, אף אחד לא דרך על מגלש של אחר. גם כשהתורים היו מאד צפופים ועמוסים לקראת סוף היום, ללא חבלים המסדרים תור סטנדרטי, ללא עמודים, גדרות או תמרורים. התורים התנהלו בשקט מופתי ובסדר "מבהיל" -  פעם מתקדמת רביעיית גולשים מימין ופעם רביעיית גולשים משמאל. אם עמדת לרגע וחלמת... יעירו אותך בעדינות ויעירו: "Please sir, it is your turn now". 
נשארנו המומים, ללא מילים...
 

ציוד במחירים מצחיקים

חנויות ההשכרה בעיירה מציעות ציוד ישן משהו (ביחס לסטנדרט המערב אירופאי), והמחיר אינו מוצדק וגבוה בהתייחס לחברות הלא ידועות ולגיל הציוד. השכרת ציוד לשבוע, הכולל מגלשיים ונעליים, יכולה לעלות 200-300 דולר (בהתאם לקטגוריה). לכן מומלץ להגיע עם ציוד אישי משלכם.
מצאנו שהמחיר ששילמנו על קניית מגלשיים בחנויות מקומיות היה זול יותר ממחיר ההשכרה. כדאי לתכנן מראש עצירה באחת מחנויות הסקי בעיר הגדולה דנוור (Denver), שם אפשר למצוא ציוד טוב וחדיש של חברות מובילות, במחירים מצחיקים, החל מ- 200 דולר למגלשיים (כולל תופסנים).
 
ציוד להשכרה בוייל, ישן ויקר (שימו לב שעל המדרכה אין שלג, מיד אסביר מדוע)




 
 
תשכחו מחוויה קולינארית
לטעמי זהו הצד החלש של האמריקאים. אין כאן את אותה אווירה חמימה של כפר אלפיני. אין מסעדות "שאלה" קטנות וביתיות, המפוזרות בכל מדרון. יש חדר אוכל מרכזי אחד ענק, שאמור לשרת את רוב גולשי האתר, שלא היה מבייש הנגר מטוסים מכובד, ומתמחה, איך לא, ב"פאסט-פוד" אמריקאי טיפוסי. אם אתם מחפשים שביב של חוויה קולינארית, תשכחו מזה!
 
עגלת "פאסט פוד", או נכון יותר "ג'אנק פוד"
 

וייל - עיירה מתוך פארק שעשועים

העיירה וייל שוכנת על רכס הרי הרוקי, בגובה של 2,400 מטר. העיירה נבנתה ביחד עם אתר הסקי ועבורו. כביש 70 המגיע עד לפתח העיירה וחולף על פניה הוא בעצם אוטוסטרדה של 6 נתיבים! משהו בלתי נתפס, למי שרגיל להגיע לאתרי הסקי באירופה אחרי שעתיים של נסיעה במעלה כביש צר ומפותל.
 
וייל ממותגת במקום גבוה בסולם אתרי הסקי האמריקאים. רבים הם המפורסמים הפוקדים את המדרונות והעיירה עצמה. כל מסעדה מתהדרת בתמונות של שחקני הוליווד שטעמו מהמטבח, כאילו מתקיימת תחרות סמויה ביניהן - מי מציג יותר תמונות מפורסמים היושבים מחויכים ושבעים לצד בעל הבית.
 
העיירה עצמה נראית כמו תפאורה הלקוחה מפארק שעשועים של וולט דיסני. ארכיטקטורה מצועצעת ומדוגמת מקנה מראה פלסטי ולא טבעי. המדרכות מחוממות(!) פן תחליק אם מצטבר מעט שלג. חנויות רבות מתהדרות במכירת מעילי פרווה אותנטיים (לצערי), סטנדרט לבוש מקובל ופופולארי בקרב נשות החברה הגבוהה, במיוחד אם את מתהלכת לך על מדרכות וייל.
 
הוכחה חיה - שלג יורד והמדרכות... יבשות
 

כיצד מגיעים לווייל - קולורדו

א. טיסה לדנוור ומשם בשאטל לאתר, או שכירת רכב (מחיר שאטל לשני מבוגרים זהה במחירו לשכירת רכב לשבוע) ונסיעה באוטוסטרדה של כביש 70 עד וייל (כשעה וחצי).
ב. טיסה ליעד כלשהו בצפון אמריקה וטיסה פנימית נוספת לשדה התעופה של וייל – Eagle, המרוחק 20 דקות מהעיירה.
 
מומלץ לשכור רכב בשדה התעופה ולהחזירו שם. קל ומהיר להתנייד ברכב גם מאזור סקי אחד למשנהו, אם רוצים לגוון ולגלוש באתרים נוספים. כדי להגיע למרכז העיירה או לכל מקום אחר, אפשר להשתמש גם באוטובוס מקומי, שכלול בסקי-פס, המחבר בין כל חלקי המגורים של העיר ומגיע למרכז המעליות.
בכל מקום תמצאו חניון מסודר. בעניין זה לא כדאי להתחכם, אם הגעתם עם רכב בבוקר לאתר הסקי, החנו אותו בחניון המוסדר, אחרת אתם מסתכנים בדוח וגרירה. בכל עיירה שבה ביקרנו אין חנייה עבור מי שאינם תושבי המקום, אך אל דאגה, החנייה תמיד ממוקמת במקום עם גישה נוחה למעליות שמעלות אל ההר.
 
האוטוסטרדה שתיקח אתכם היישר לאתר הסקי וייל, ללא כבישים צרים ומפותלים כמו באירופה
 
דרוש כושר קרבי
על מנת ליהנות מחוויית הגלישה ללא מגבלות של מסלולים, חייבים להיות גולשים ברמה טובה פלוס. כך תבטיחו תמורה מלאה עבור כספכם והנאה ממגוון המסלולים/טיולים שהאתר מציע. כדאי לקחת מדריך סקי או מורה דרך. מדריך סקי גם יראה את הדרך וגם ילמד וייתן טיפים עבור הגלישה, ואילו מורה דרך רק יראה את הדרך.
דרוש כושר קרבי - אנשים ללא כושר סיבולת לב ריאה יתקשו לתפקד, שכן הגבהים משפיעים מאד במאמץ ומעייפים לאורך כל יום הגלישה. יש להגיע עם מוכנות גופנית טובה וכך לחסוך הרגשה לא טובה של חוסר חמצן, עייפות וסחרחורות.
 
חופשת הסקי כאן שונה בתכלית ממה שאתם מכירים באירופה. אין אפרה-סקי, גם לא אווירה של אפרה-סקי. יתרה מכך, אסור לשתות אלכוהול על המדרונות, בתור למעלית, על המעליות או ב... שירותים. על דלת המסעדה המרכזית בה תעצרו להפסקת צהריים יופיע שלט אזהרה גדול, האומר: NO ALCOHOL BEYOND THIS POINT !!!         
לכאן באים לגלוש. נקודה.
 
ערב ליד האח הבוערת
אפשר לקחת חדר במלון, אך מומלץ לשכור בית ולחלוק עם חברים, במחיר זול בהרבה. אנו שכרנו בית יפהפה, באזור West Vail. הבית היה מאובזר מא' עד ת', וכך גם יכולנו ליהנות מארוחות ערב נעימות בבית ולהימנע מלצאת למסעדות (הן ממש לא זולות, לעומת קניית מצרכים בסופרמרקט, שמאד זול בארה"ב). מצרכים קנינו בסופר המקומי וחלוקת העבודה בין חברי הקבוצה אפשרה להעביר ערב נעים בבית ליד האח הבוערת.
דירות אירוח ונופש מומלצות בוייל קולורדו 
 
וילה להשכרה - המחיר זול בהרבה מבית מלון, רק תדאגו שיהיה מישהו שיודע לבשל...
 
לגלוש לצד גולגלות שחורות
אם תרצו לדעת איך הרגישה סינדרלה בתוך עולם האגדות, בקרו בעיירה ביבר קריק (Beaver Creek), העיירה (בה' הידיעה) לאמריקאים יאפים, פלצנים במיוחד... אבל, אנו לא באנו להתפנק בעיירה אלא לפקוד את מדרונותיה. 20 דקות נסיעה מערבה מוייל על כביש 70, נסענו לגעת בפסגה נוספת באתר ביבר קריק - העיירה, המלונות, החנויות, המסעדות, כולם מעוצבים כתפאורה פלסטית, בעלת אופי קיטשי מצודד.
העיירה נוצצת, תרתי משמע: טבעות יהלומים, שנדלירים (אלו תלויים, אגב, גם ברחוב) וחפצי אומנות יקרים, המקשטים בה כל פינה. מלונות הדגל של העיירה: פלאזה לודג' (Plaza Lodge) ופארק היאט (Park Hyatt Beaver Creek Resort and Spa), מעל הכיכר המרכזית, משקיפים על זירת החלקה על קרח מפוארת, והם ישמחו להשכיר לכם חדר סטנדרטי תמורת סכום פעוט של... 2,500 דולר ללילה.
 
ביבר קריק, עיירה למפונקים (ועשירים) במיוחד - המדרכות מחוממות
 
אנחנו, להזכירכם, הגענו כדי לכבוש אתגר אחד: לגלוש במסלול דאון היל (Down Hill) מפורסם, הנקרא Birds of Prey (ציפורי הטרף). רק כשנמצאים על המסלול עצמו אפשר להבין את התלילות הלא-שפויה אותה הוא מציג בגאווה. הספורטאים היורדים אותו מגיעים בנקל למהירות של 120 קמ"ש. שלטי אזהרה בגודל שלא היה מבייש בניין בן קומתיים, דואגים להזהיר את הגולשים מפני הסכנות העומדות בפניהם בירידה במסלול. גולגולת שחורה גדולה מופיעה על השלטים, משני צדי המסלול, שנעשה תלול יותר ויותר ככל שמתקדמים בו. אזהרות בצבע אדום בוהק מפני התקפי לב, התקפי חרדה, לחץ דם גבוה או נמוך, והמלצה לבעלי לב חלש להסתובב חזרה על עקבותיהם (לא היה כל מידע על אחוז השיפוע. הרגיש לפחות כמו מסלול החרקירי במיירהופן - 78 אחוז).
עם סיום הירידה הרגשנו גאוות יחידה קרבית וסימנו V גדול וגאה ברשימת האתגרים שהצבנו לעצמנו. הנוף מנקודת הגובה הגבוהה ביותר הוא מאלף.
 
הצוות מצטלם בגאווה לפני תחילת מסלול Birds of Prey - אל דאגה כולם הגיעו שלמים למטה
 
לגלוש על מרבד קטיפה
כ-45 דקות נסיעה מזרחה מוייל, על כביש 70, נמצאת העיירה ואתר הסקי ברקנרידג' (Breckenridge). לשם הגענו כדי לכבוש אתגר נוסף – שם נמצאת מעלית הכסא המגיעה לנקודה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה - 3,963 מטר(!!!) גובה מרשים למדי לעלייה במעלית כיסא ללא תחנות ביניים.
האתר מורכב מכמה פסגות והן מסומנות ונקראות בשמות המאד מקוריים: Peak 7, Peak 8, Peak 9  וכן הלאה. מעלית הכסא המדוברת נמצאת על פסגה 8.
בעלייה הרוחות מטלטלות את הכיסאות בכוח רב. למעלה בפסגה הן מגיעות למהירות של 80-100 קמ"ש - קור חודר עצמות ומשבי רוח עזים שמקשים על עמידה זקופה. אין זמן להתמהמה, מתחילים לצעוד למקום בו אפשר להתחיל לגלוש למטה. תחילת המסלול הוא קיר בזווית של 90 אחוז (40 מעלות). מעט חששות אך חייבים להתחיל את הגלישה, הרוחות הן בעוצמה מכאיבה, אין מנוס אלא לרדת לגובה נמוך יותר בו הרוח פחות מצליפה. אחרי שעוברים את מחסום הפחד ומתחילים לגלוש למטה, ההרגשה היא עילאית, חלום! הרגשה של ריחוף אמיתי על מרבד קטיפה, נוצות ועננים. השלג עוטף ומלטף. חוויה שניקח אותה איתנו הרבה מאד זמן.
 
קצת קשה לצלם רוח, אבל תוכלו לדמיין... ואת השלג תוכלו לראות
 

כמה עולה התענוג וגם כמה מילים לסיכום

הסקי-פס בוייל מעט יקר, אך הוא כולל אתרים בסביבה כמו ביבר-קריק וברקנרידג'. המלונות והמסעדות בעיירה לא זולים, אבל ניתן לעשות זאת באופן ידידותי לכיס, על ידי שכירת בית לכמה גולשים, קניות בסופרמרקט ובישול ארוחות גורמה ביתיות (כדאי לבדוק מיומנויות מטבח של לפחות אחד מהנוסעים טרם הנסיעה...). עשרת הימים שבילינו, גלשנו ואכלנו היטב (חצי מקרר יכולנו לזרוק ביום האחרון), עלו כמו חופשת סקי של שבוע באירופה המערבית.
 
עלויות: טיסה עד דנוור 750$ (מחיר של הרגע האחרון, היו שקנו במחיר כמעט כפול), חלקי בדירה 300$, סקי פס 600$, אוכל כ- 200$, חלקי ברכב שכור 200$. סה"כ 2,050$ או 2,700$ (עבור אלו ששילמו מחיר טיסה יקר).
 
נכוו שציינתי מספר עובדות "קשות", כמו: מצב המעליות, דיאטה של פאסט-פוד והתנזרות מאלכוהול במשך יום הגלישה... אך שום דבר, ממש שום דבר, לא הצליח להעיב על חווית הגלישה העצומה שחווינו, במשך עשרה ימים, במדרונות פתוחים ואינסופיים של שלג בתולי ואוורירי.
בלי נדר, וייל, אנחנו נחזור שוב!
 
כותבת שורות אלו על רקע הלבן האין סופי של וייל - חווית סקי אחרת ומומלצת במיוחד
 
מידע נוסף






אודות הכותבת
ליאת בן צור, חברת הוועדה המקצועית באיגוד מדריכי הסקי והסנובורד בישראל, ומדריכת סקי דרגה 2 (לגולשים מתקדמים). עוסקת בהדרכה מאז שנת 1998, מדריכת Indoor Ski בסקימולטור, מדריכה בקבוצות הדרכה בעברית המאורגנות על ידי משרדי נסיעות שונים. 

ליאת עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
לקריאת כתבות נוספות של ליאת.








מספר צפיות: 15693
3003