www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



הרפתקאות בקזחסטן 
מאת: מתן קן-תור


חצית​י את הגבול ואני נמצא בעיר הנפט, אקטאו (Aktau), לחופי הים הכספי בדרום-מערב קזחסטן. כולם כאן עשירים בצורה מחרידה - לובשים בגדי מעצבים ונוסעים בג`יפים גדולים. חדר במלון זול עולה 60$ - אז אני אשן במקום אחר. אני לוקח וואן (מארשרוטקה) לעיירת נפט קטנה יותר, זאנאוזן (Zhanaozen).


לאחר שהוריד את שאר הנוסעים, מבחין הנהג שאין לי מושג לאן אני הולך, אני רק חוזר ואומר “בקט-אטה” - אך הוא יודע שזה לא יהיה אפשרי עד הבוקר, אז הוא לוקח אותי אל מקום שבו לנים מספר עולי-רגל. האנשים נפלאים, צלחת כוסמת ענקית מונחת לפנינו, כולנו אוכלים ברעב גדול, עד שמתוך ידידות עמוקה - הם חופרים עצם גדולה שהסתתרה בתחתית הערימה ומגלגלים אותה אלי.  אמממ. ”לא, תודה”. בעיה נוספת שאני מגלה כאן - בניגוד לאוזבקיסטן השכנה, תה בקזחסטן פירושו תה עם חלב - כך שצריך לעצור את החברים בזמן (“נייט מולקו” או “צ`אי צ`רנו” - זה מה שאמור לדאוג לזה).

ספינות טבועות בחול - מוינאק


מסלול הטיול בקזחסטן (וגם קצת אוזבקיסטן...)
 


מרכז אסיה



עלייה לרגל בקזחסטן

אני הולך לישון, בעוד שקולות המארחת מוצצת את שאריות הבשר מהעצמות, בקול רם במיוחד, מלווים אותי למיטה. השירותים כאן, הם כמובן בור, קרש מעץ עם חור גדול שנוסר בו - כאן כורעים. בבוקר הנהג מעיר אותנו, ניתן לצלוח את הדרך ברכב 4x4 בלבד. למזלי, כ"אורח המוסלמי מישראל", אני מקבל את המושב הקדמי, בעוד שעולי הרגל הזקנים נדחסים מאחור.

אני המום מהגודל העצום של שדות הנפט, זהו אחד המראות המהממים שבהם חזיתי בחיי, מפלצתי. קילומטרים לכל כיוון עובדות אין ספור משאבות ענק - עולות ויורדות, בתנועה מכאנית, רפיטטיבית ומהפנטת. מדהים ומפחיד. ממש מול העיניים ניתן לראות כיצד אנחנו חולבים את כדוה"א. האדם הפשוט היה מת על זה.

מספר רב של רכבים נוסעים בשבילים לא שבילים היום, בשל העובדה שזו שבת וגם רמזאן (כפי שקוראים כאן לרמדאן). אני חושש מפני הסעודה שתשבור את הצום. שעות על גבי שעות במדבריות. "בלתי נגמר, עצום, מדהים" - זה כל מה שעולה לי בראש.
אנו עוצרים בדרך, במקום תפילה קטן, אני לא בטוח מה הכללים, אך מצפים ממני לדעת (כעולה לרגל מישראל) - אז אני מחליט שלא אוכל לאכזב אותם, אני משחזר משיעורי הערבית של התיכון ואומר את כל ה"סורה הראשונה" של הקוראן “סוראת אלפתיחה”, מרוצה מעצמי שלמדתי אותה בעל פה, אני מסיים כמובן ב”אללה אחד, אללה סמאד”.
נראה שחברי הקבוצה מרוצים, אבל אני מפשל בצעד הבא, אנו כורעים בפני איש דת האומר תפילות בתוך המבנה, הם שמים לב שידיי אינן מוחזקות בצורה שמדמה את קריאת הקוראן, אלא שאני מחזיק את ידיי מאוגרפות. הם מסבירים לי שאולי זה בסדר לעשות כך בישראל, אבל כאן כמו-קוראים מהידיים. אופס. אני מחליט להיות צנוע יותר.
 

מערתו של שוקפאק-אטה, מורו של בקט-אטה

קראתי לפני כן שאמורים "להטהר" בשירותי הבור, כך שאני ממהר לעשות כן, במחשבה שהכוונה היא - לנקות את המעיים.
שוב טעות. אני חוזר מחויך, אך הם לא.   מגישים לי כד מים - הם מבהירים לי בצורה גראפית שהרעיון בטיהור הנו לנקות את כל אותם חורים מזוהמים במים. אופס 2. לאחר הפולחנים השונים, דבר אחד ברור, לא מדובר כאן באסלאם "טהור".  

האסלאם כאן מעורבב עם אלמנטים של שמאניזם והרבה קרבה לזורוטסטריאניזם.כי מה לטקסים הללו ולאסלאם?
טיהור החורים? הקפת כל מונומנט שלוש פעמים נגד כיוון השעון? קשירת סרטים לכל דבר? השארת קורבנות של חולצות מכופתרות שכתוב עליהן באנגלית "נוח" (זה מאוד פופולארי)?  העברת הידיים מעל האש ואז העברת הידיים על הפנים והגוף? אנו חוזרים מהמערה של שוקפאק, נכנסים למסגד הקטן בו מגישים לנו תה, ביסקוויטים, עוגיות ולחם. במסגד? היי, זה אמור להיות הרמדאן! מסתבר שצום הרמדאן איננו חלק מהאסלאם באזורים הללו.

שוב בדרכים לא דרכים.  הנוף נראה לא מהעולם הזה, דומה לירח, מכתשים ומרחבים סלעיים אדומים ולבנים. שעתיים אח”כ, אנו מצטרפים לכשבעים רכבים נוספים במסגד של "בקט-אטה", מסגד הנמצא על קצה צוק, הנוף מדהים. (בקט-אטה הוא קדוש סופי מהמאה ה- 16. הסופים הם זרם זרם איזוטרי באסלאם, השם את הדגש על אהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה), כמובן, חובה לאכול במסגד – תה, ביסקוויטים, לחם שמנוני, ואת הירקות הם מגישים מעורבבים ביוגורט, כאילו דווקא. כן, אנו מטהרים את עצמנו קודם לכן, תודה ששאלתם.

אחד מהמבוגרים שבחבורה קורא לי להצטרף אליו, לפני שאני מבין מה קורה, אני מוצא את עצמי במרכז חדר השחיטה - טלה אחד תלוי על הקרס, מפשיטים את עורו, הטלה הבא מוכנס ברגע זה, ארבעת רגליו קשורות יחדיו. האיש קורא לי להצטרף אליו לשחיטה, אני מסרב. הטלה נאבק, כשהסכין מתחילה לחתוך לתוך גרונו, הוא מאבד שליטה על פעולות גופו, כשצד אחד של גופו משחרר דם, הצד השני פולט שתן וצואה. האיש רוצה שאעזור לו לחתוך ולהוריד את הרגליים התחתונות, הוא נראה מאוכזב כאשר אני מסרב.

הרגליים והראש הערוף נלקחים הצידה - להביור משמש להכנה, לאחר שחלקי הפגר הללו מושחרים במידה מספקת, הם נלקחים להורדת הפיח במים חמים.  העורות נערמים, הטלה הבא מוכנס למקום. משפחה נכנסת עם ילדה קטנה, כבת שמונה. אני מעריך במידה מסוימת את העובדה שכלום אינו מוסתר ממנה אך אז אבא שולח אותה החוצה בכל זאת, יחד עם מקטורנו, מסתבר שמחזה זה הוא גם לא לילדים קזאחים.

בנוסף לבחילה, אני לפתע מרגיש סכנה, לאחר זמן מה של ראיית חיי בעלי החיים כשווי ערך לאלה של בני האדם, פתאום יש לי הרגשה לא מציאותית, כאילו שאני יכול להיות הקורבן הבא של הסכין.

אני מצטרף לילדה בחוץ, איתנו נמצא עוד טלה, מונח על הקרקע, רגליו קשורות, הילדה מלטפת את ראשו, מנסה לשחק איתו. זה כבר יותר מדי עבורי.

החלק הרגלי של המסע מתחיל, יורדים למטה במורד ההר, מתפללים, קושרים סרטים, פסלים של איילי בר צופים בנו, לאחד מהם יש אפילו פסל של אייל צעיר לצידו אימו המלקקת אותו, כאילו לקוח מהסרט ”במבי”. עולי-רגל קושרים סרטים לפסל, מצטלמים איתו, בעוד שבמרחק לא רב מעל – אחיו ואחיותיו המבויתים והחיים של הפסל, נטבחים אחד אחרי השני.

המערה איננה מעניינת, אך יש מאבק רב להיכנס פנימה. אנו ממלאים עשרה ליטרים של מים קדושים מן הבאר בבקבוקים, אני הוא זה שנושא את המים הללו למעלה, מפני שחברי קבוצתי זקנים. בחזרה במסגד - עוד צ`אי, מתוק ולחם שמנוני וכבר נעשה מאוחר, כמעט שיכולתי להאמין שלא אאלץ לסבול את המאכל הקזאחי הלאומי “בסברמאק”, אך כמו האקדח במערכה הראשונה - הטלה כבר נשחט.

אני פוגש סטודנטים צעירים, המדברים אנגלית בסיסית - הם מבקשים ממני לבדוק אם פסוקי הקוראן הכתובים על הקירות מנוקדים נכונה (הם כן), שואלים אותי כ"איש הדת מירושלים" לומר להם מה מתוך 5 עקרונות האסלאם הנו החשוב ביותר.

אני מנסה להסביר שהמוסריות קודמת לכל - לפני ה"נמאז" וה"רמדאן", אפילו. אחד מהם אינו מסכים, הוא חושב שה"נמאז", הקורבן (שאינו עקרון) והרמדאן חשובים יותר (נו, איך אסביר לו שהוא לא ממלא אחר עקרון הרמדאן בכך שהוא אוכל במהלך היום? אני לא, כמובן).

האם אוכל לעזור להם למצוא עבודה בחברות הנפט הענקיות בעיר אקטאו? הם תוהים. 
אני זר, בטוח שיש לי קשרים.“לא?”, “אתה בטוח?”.
כולם ממש נחמדים, רגועים, רק דבר אחד עולה על העצבים של תושבי קזחסטן - אולי תנחשו מהו.
בוראט, בוראט, ב-ו-ר-א-ט. בבבבבווווווווורררררררררראאאאאאאטטטטטטט!!!!!!! *
הם חסרי אונים ולא מאמינים - מה שהוא עשה למדינתם, זה מתסכל ומרתיח אותם - “הוא אידיוט!”
“זה לא קזחסטן בסרט - זה בוראטסטאן!”
“זה לא הוגן!”
“אם אי פעם יגיע לקזחסטן.”
הבנתם את הרעיון. הם לא אוהבים אותו כאן. התסכול שלהם מובן, בעיקר בהתחשב בכך שקזחסטן היא האחרונה מבין הסטאנים שצריכה להיות מוצגת כך.


* "בוראט: רוצה לומד תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן", היא קומדיה קולנועית בכיכובו של הקומיקאי הבריטי סשה ברון כהן, דמות סאטירית המתיירת בארצות הברית ומנהלת יומן מסע






 

מבצר על דרך המשי

לאחר מסע עלייה לרגל שכזה, היה קצת מאכזב לבצע עלייה לרגל (קלילה בהרבה) למאוזוליאום של "קוזה אחמד יאסאווי" בעיר טורקיסטן (Turkistan), בדרום-מרכז קזחסטן, לכאן כבר לא קשה להגיע, אבל למרות הארכיטקטורה המרשימה ולמרות העובדה המעניינת שמדובר במסגד פעיל, ובכל זאת כל המתפללים הבאים בשעריו נועלים נעליים לרגליהם/ן, באמת שלא היו לי כאן חוויות מיוחדות.
האמונה המקומית הרווחת קובעת ששלוש עליות לרגל למאוזוליאום, שוות ערך לחאג` אחד למכה.
בהתחשב בעובדה שאני לא רואה את עצמי מגיע לערב הסעודית בזמן הקרוב, נראה שאאלץ לשוב פעמיים בעתיד.

האוטובוס עוצר בדרך ומוריד אותי על הכביש בקרבת סוראן (Sauran), מבצר שהיה על דרך המשי. נהג האוטובוס חוסם את התנועה לשביל העפר ומאלץ את הטנדר שרוצה לפנות אליה לקחת אותי טרמפ. ציינתי כבר שאני מת על הקזאחים?
הנהג עובד בחפירות עצמן שנערכות במקום, הוא מוריד אותי ליד החומות, כאשר כל הפועלים-חופרים יוצאים לארוחת הצהריים.
ניגש אליי, סרגיי, ארכיאולוג סיבירי, ראש אדמוני, מדי צבא וריח כבד של וודקה זולה נודף ממנו. הוא דובר אנגלית מועטה ומזמין אותי מייד “לשתות וודקה” עמו ועם עמיתיו הקזאחים. אני מזנק על ההזדמנות (לא אמרתי פעם שאני לא שותה אלכוהול בגלל הדת שלי? אמרתי! אבל אני פשוט סמרטוט שיעשה הכל בשביל החוויה).
 
חומות סוראן, מבצר על דרך המשי
 
אני מוצא את עצמי איתם במכונית, נוסעים לכפר הקרוב סאיראם (Sayram) - לאירוח קזאחי - כמויות אדירות של דברי מתיקה, סלט ופלוב (המאכל הלאומי של אוזבקיסטאן ואולי התבשיל הפופולארי ביותר בכל מרכז אסיה – אורז המבושל עם גזר ושומן טלה. אממממ   אממממ.) ההיכרות עם כל אחד מהנוכחים כרוכה בהרמת כוסית וודקה.
למרות שאני מסתדר לא רע עם הכוסיות הראשונות, ברור לי לחלוטין שאינני באותה הליגה (האם אמרת: “שותה וודקה עם סיבירי?”).
לאחר הכוסית הרביעית, אני מנסה להסביר לסרגיי ששתייה איננה אחת מנקודות החוזק שלי, הוא מרגיע אותי שמדובר בכוסית האחרונה, מיד לפני שהוא ממלא לי עוד אחת.
- “אל דאגההההה.אל דאגההההה.” הוא נוסך בי בטחון.
- “זאת הלפני, לפני, לפני, לפני, לפני, לפני אחרונה". "אני מבטיח”.
 
הוא מתפוצץ בצחוק שיכורים אדיר. אני לעומתו, לא מצליח למצוא את החלק המבדר כאן. למזלי, הם כבר כילו בקבוק או שניים בבוקר, כך שלאחר חמש כוסיות בלבד, כולם יוצאים החוצה לשאוף אוויר צח, ללכת לבור, ללכת להקיא או ללכת ולהרוג את הטלה אשר שוכב בחוץ כשארבעת רגליו קשורות יחדיו.
ראשי מסתובב, אני מלטף את הכלב וצופה בטבח הטלה בדיכאון תהומי שנראה לי שיכול להגיע רק במצב שכזה. הראש נערף, אני שונא לשתות, אני מסתכל בזרם הדם שקולח מהצוואר שאליו היה מחובר הראש לפני כמה שניות. אחד השוחטים לוקח את הראש אל האש, השוחט השני הולך להקיא בצד.
הסצנה לא יכלה להיות גרוטסקית מזה. הדבר הצלול היחידי שאני יכול לחשוב עליו: “דאנטה”.
סרגיי גורר אותי חזרה לחדר האוכל לעוד שני סיבובים.
אין כזה דבר פלוב בלי בשר, אל תנסו לבקש אפילו, מקסימום יוצאו את פיסות הבשר הגדולות.
שימו לב לכוסות הוודקה המלאות
 

לחיי הידידות ישראל וקזחסטן

הדבר הבא שאני זוכר הוא את סרגיי, שיכור לחלוטין, מנופף בידיו באוויר, מסמן לי להיכנס לוואן ומקלל ברוסית ברצף “פיזדייץ-נאחוי-סוקה-בלאט-דאלביוב”. ראשי מסתובב, אני נכנס לרכב. מצטרפים אלינו נורסולטאן ושלושה מן האחרים, חמושים ברובי צייד.למרות האלכוהול, אני המום, אני מוצא את עצמי במסע צייד!
הרכב מתמלא באבק סמיך במיוחד, האנגלית של סרגיי שלא הייתה משובחת מלכתחילה נעלמה כלא הייתה וכל מה שהוא יכול להוציא מהפה זה רצף של קללות וזעקה ברוסית “תירה.פיזדייץ.תירה.!”
נורסולטאן ממלא אחר בקשתו, פותח את החלון ופשוט יורה לתוך הערבות האין סופיות של קזחסטן.
כולם נקרעים מצחוק, עם כל כדור.
אני גמור, אני צוחק גם כן.
אם יש גיהינום על פני כדור הארץ – אנו בדרכנו אליו.
אני לא מצטרף לציידים כמובן, הם חוזרים עם תרנגולת בר מתה, העיניים שלה הם שני כדורים לבנים וריקים.
נורסולטאן בועט אותה בגסות אל מתחת לכסא.
 
 
הציידים - אם זה לא היה עצוב, זה בוודאי היה מצחיק

אנו חוזרים לכפר. יש עוד אורחים, אך מפני שאני ה”מכובד” מביניהם, אני מוכנס ראשון לחדר ומקבל את מקום הישיבה המרוחק ביותר מהדלת (הרעיון הוא שהנשים אשר נכנסות להגיש לנו את האוכל לא יפריעו לאורח).
עוד אוכל, עוד הרמות כוסית:
אחת – “לידידותנו האמיצה”.
שתיים – “לידידות רוסיה-ישראל-קזחסטן”
שלוש – “לידידות אזרחי מדינותינו”.
ארבע – מתן אחראי על הברכה. כולם: “לחיים”.
חמש – “לפגישה המופלאה שהייתה לנו כאן”.
שש – “לעבר”
שבע – “לעתיד”.

יש כאן משחק שאני מנהל עם הנוכחים, אני משתדל לקחת שלוק בלבד. בעיה: לפעמים מרים הכוסית תופס אותי לא מכלה את תכולת הכוס ודורש בתוקף שאסיים.”מה, מתן, אתה לא רוצה לשתות לכבוד ידידותינו האמיצה/ הידידות האמיצה שבין מדינותינו/הידידות האמיצה שבין העמים שלנו????!???”
איך אני יכול לסרב?
אני אשתה לכבוד זה.וגם לכבוד זה.וגם לכבוד זה.  לחיים!

בנוסף לכל הצרות, מגישים לי לטעימה את “הסיגריה הקזאחית”, לא היה לי מושג שזה מה שזה.נראה כמו צואה של עכברים, מניחים את החומר הזה מתחת ללשון בכדי לאפשר למרכיבים הפעילים לעשות את עבודתם, דומה במקצת למה שלועסים בהודו – אך בלי האריזה המלבבת. או הטעם העדין יותר. רק קצת חמיצות כתוספת. שלא במפתיע, יש לזה טעם של חרא.

המשתה נגמר כאשר סרגיי כל כך גמור שהוא לא מצליח לגמור את הוודקה שלו, גם לאחר שאילצו אותו לשתות את כל המיץ של הסלט. מה, ניצחתי?
כמובן שעכשיו, כאשר כולם שיכורים וחושך בחוץ, הדבר הכי הגיוני הוא להיכנס למכונית ולנסוע שלוש שעות למחנה הארכיאולוגי של המשלחת ב"שולדיר".
הדבר היחיד שמשמח אותי הוא שאני כל כך מסוחרר שאני לא ממש יכול לחשוב על כל הסכנות הפוטנציאליות הטמונות במהלך הזה. מארחיי מגבירים את את הרדיודיסק לפול-ווליום, “עבור האורח המיוחד”.
הדיסק מפציץ בקולי קולות גרסאות דאנס-ראפ לשירים של Modern Talking ועוד המון זבל בלופ (שלוש שעות x שלוש האזנות חוזרות.)
 You'er my lover, lover, lover, My sexy little lover. Let's have sex.."".
אם מקודם חשבתי שאנחנו בדרכנו לגיהינום, קבלו תיקון. אנו בדרכנו לשם כעת וזהו הפסקול.

במיטה עם סרגיי... וחפירות ארכיאולוגיות
באופן מפתיע אנו מגיעים למחנה בחתיכה אחת.
סרגיי מורה לי להיכנס למיטת (היחיד) שניצבת בחדר.
מקץ מספר דקות הוא מצטרף אליי.
אני לא מצליח להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנתי מחובק קרוב כל כך לגבר אחר.
אני גם כמעט בטוח בוודאות שמעולם לא ישנתי כה צמוד לגבר שפגשתי עוד באותו יום.
הדבר המצחיק הוא, שהראש שלי לא ממש במצב שהוא רואה בזה בעיה.
 
למחרת סרגיי בהאנגאובר ארוך ומזעזע. אני מבלה את זמני עם שאר המשלחת. הם מראים לי את סדנת העבודה. מעולם לא חשבתי על כמה שעבודת הדבקת כדי החרס יכולה להיות סיזיפית, בטירוף. דניס הוא אדריכל במחלקה של וניברסיטת אלמאטי, מראה לי הדמיות מחשב שהוא יצר לערים העתיקות והדמיות של כיצד ייראו אתרי השימור לאחר שיסתיימו  עבודות ”בעוד 20-30 שנה בערך”.
אני יוצא עם פרופסור מאוניברסיטת טורקיסטן לבדוק את האתרים העתיקים שבקרבה לעיר אוטראר (Otrar). אנו מעלים את קווי ההשקיה הקדומים על ה-GPS.  אחר הצהריים, סרגיי מצטרף אלינו, הוא האחראי כאן. הוא מומחה בתיארוך אתר החפירות בעזרת הזרעים והצמחים שהוא מוצא.  השיטה המועדפת עליו? מציאת חרא קדמוני, מה שעוזר מאוד לנתח את המקורות.כך שלפי הצהרתו האישית במקצועו הוא “Shitologist”.

אם אי פעם חשקתם בכמה חלקים, או אפילו בכד חרס שלם מן המאה ה-14 – זה המקום עבורכם, במקום מפוזרים אינספור כדים (מתקופת החורבן שהותירו אחריהם המונגולים של ג`ינגיס חאן) – לא נראה שזה מטריד מישהו במיוחד. “קח מה שאתה רוצה”, הם אומרים לי. האם זה מה שארכיאולוגים אמורים להגיד?  “קח את מה שאתה רוצה”?
 
מיומנו של סיזיפוס – הדבקת כדי חרס





 

בסברמאק – ראש הטלה

האקדח יורה, אני מנסה להימלט מ"בסברמאק" עם הגשתו, אך האולם סגור וחבריי אוחזים בי - אנו מחולקים לקבוצות של חמישה - קבוצתי קוראת בקול "ישראל, ישראל, כאן". אני עומד לזכות בטיפול האח”מ.

הכדור פוגע במטרה,  קבוצתי מקבלת קערה גדולה המכילה ראש של אחד מארבעת הטלאים, מונח על מעט אורז. רק קצת אורז וראש מונח מעל. אני בהלם מוחלט, לא מסוגל לומר דבר. הסכינים החדות מוגשות לי - מצפים מהאורח לחתוך את האוכל עבור האחרים, על פי כללי הנימוס. גם לו יכולתי - לא הייתי יודע מה ואיך. הם מסתכלים עליי משועשעים, אני מגיש להם את הסכינים. אחד חותך את האוזניים, דוחף את הסכין דרך חורי העיניים בכדי להוציא את המוח.
אחת מהאוזניים מוגשות לי: "זה החלק הכי טוב, לאורחים חשובים, זה כמו קינוח עבורנו" הם מסבירים. אני חושב שאשתגע, אני מרים את האוזן, טוב לבם נוגע בי - אך אני לא יכול, כמובן. הם מסתכלים בי במבט של אכזבה תהומית.

אנו הולכים לישון באולם המסגד, לאחר שנוקה מהאוכל, פשוט משליכים את עצמנו על הרצפה, גברים ונשים יחדיו, בערבוביה - זה משהו שאני אוהב בענף הזה של האסלאם.
 
 
בתמונה ניתן לראות כמחצית מנוסעי הרכב שלנו, לא רחוק ממערתו של בקט-אטה
 

לחופי ימת אראל היבשה 

מוינאק (Muynak), עיירה אוזבקית קטנה ששכנה לחופי ימת אראל (Aral Sea) - הים המתוק הרביעי בגודלו בעולם בשנות ה-60) - בשל החלטה מוטרפת של ברה”מ להפוך את אוזבקיסטן לשדה כותנה ענק, נוצלו נהרות סיר-דרייה ואמו-דרייה - וימת אראל החלה לקטון בקצב מדהים.
כתבות על אוזבקיסטן

חיי התושבים באזור זה הם גיהינום אמיתי - החורף הפך לקר יותר, הקיץ לחם יותר, אין גשמים - רק סופות בלתי נגמרות של חול, מלח והגרוע מכל: כימיקלים שהצטברו בים מריסוס הכותנה ושאר הגידולים מתעופפים להם כעת, חופשיים וגורמים למקום להיות בעל התואר המפוקפק “המקום עם אחוז העיוותים בלידה הגבוה בברית-המועצות לשעבר”

בכדי להמחיש את המצב, מוינאק שהייתה עיירה על שפת הים, נמצאת בתום 50 שנה מניצול הנהרות במרחק של 190 ק”מ (!) מן החוף הקרוב, כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות של הספינות (האמיתיות) במדבר.


* סיר-דרייה ואמו-דרייה הם נהרות הזורמים מהרי פאמיר צפון-מערבה, דרך אוזבקיסטאן כולה, ומתנקזים לאגם יבשתי – ימת אראל, מהימות היבשתיות הגדולות בעולם, לפחות בעבר, ומהאסונות האקולוגים הגדולים שנעשו בעולם.


 
ספינה טבועה בלב המדבר - מוינאק

בחזרתי מביקור ב”ספינות המדבר” אשר נותרו בשטח, נתקלתי, למרבה צערי, בשוטר שיכור המלווה בפועלים סינים של חברת הנפט הסינית “CNBC- BGP” אשר עורכת חפירות ניסוי באזור ימת אראל היבשה. פועל אוזבקי עובר אורח הפך למתורגמן. שוטר: “דוקומנטה!”. אני מגיש לו את הדרכון בלבביות. הוא מעלעל בו ופוסק שזה לא טוב ולא מתאים לתאריכים.
אני מעיף מבט ורואה שהוא צודק מפני שהוא מסתכל בוויזה הקזאחית שלי, השיכור! זה לא מעניין אותו, אני חייב להתלוות אליהם, אל הבר הקרוב (והיחיד). לעזאזל, שוטר אוזבקי חמוש מחזיק את הדרכון שלי, אין לי הרבה ברירה.
 
הם רוצים לערוך איתי תחרות שתייה, אני בהחלט לא חזק בתחום, מצהיר: "לפי הדת שלי, אסור לי לשתות!"
השוטר: "אבל אתה עדיין משלם כאן על הכל, אם זה לא ברור".  מזמין קציצות, כאילו שהוא יודע שאני טבעוני.

מנסים לשדל אותי לשתות ולאכול איתם ולהגיד שאני נהנה. השוטר לפתע נזעק, מפחד שיש לי מכשיר הקלטה. זה הופך להיות ארוך וממייגע ויותר מדי אלכוהול עובר כאן. השמש שקעה, ואני בבר הכי מגעיל במרכז אסיה עם חבורת שיכורים מסין ואוזבקיסטאן - זה לא כיף כמו שחשבתי שיהיה מפגש עם המשטרה המקומית. הוא רוצה 200$. "אין לי" אני מצהיר. מתחילה התמקחות. סוגרים על זה שאני אבגוד בדתי ואשתה כוס בירה ואשלם על האלכוהול והם ישלמו על האוכל. זה דיל זה? לקחתי. נגמר בקצת יותר מ-10$.

המפגש הבא עם המשטרה היה ב"קאנדיגאש" בצפון מרכז קזחסטן.מיד לאחר שאני מהרהר על כמה נפלאים הקזאחים אני שומע:
"דוקומנטה!"
ממש שירה לאוזניי.
השוטר מוביל אותי לתחנת המשטרה של הרכבת - לאחר דברי נימוסין, הוא מציג בפניי מצית מצ`וקמק ומבהיר לי שזה מקזחסטן.
הבנתי את המסר "SOUVENEERI" - למה לא אמרת קודם?
אני שולף מטבע של 5 אגורות שהכנתי מבעוד מועד ומושיט לו.
"נייט פרובלמה" - אל דאגה, שווה הרבה כסף, זה בשבילך.
הוא כל כך מבסוט, מחייך מאוזן לאוזן ומרים את ידיו מעל לראשו - מחזיק את כפות ידיו בחוזקה ומצהיר:
"יזרעאל-קזחסטן". כאילו שכרגע גרמתי ליחסי מדינותינו להיות טובים משאי פעם היו. 
אם זאת כל ההשקעה הדרושה לנו במדינות מתפתחות בכדי לשבות את דעת הקהל - זה שווה את זה.

מצית או אזיקים
הכביש לבירה הקזאחית אסטנה Astana (פירוש השם: "עיר בירה" בקזאחית). כבר לילה ומורידים את וואן (המרשרוטקה) שלנו מהכביש, השוטר ישר מצביע עליי ומוציא אותי החוצה (זה היה הזקן שהסגיר אותי???), הוא מחייך עם שורה של שיני זהב בוהקות. הוא יודע שהוא מצא זהב. השוטר לוקח ומאזין לנגן ה-MP3 שלי בקשב. הוא טען שיש בו "נארקוטיקה", ולכן הוא צריך להקשיב ולבדוק. הוא מציע לי עסקה מצוינת - הנגן תמורת מצית קזאחי, מה יש להם ממציתים? אני מסרב להצעה הנדיבה.

בפנים אני נחקר על-ידי שוטר משטרת ההגירה, "איפה תעודת ההגירה שלי?" אני מיתמם וטוען שאין לי (בעצם יש לי והיא לא חתומה, השוטרים בגבול לא רצו לחתום עליה בטענה שהוויזה מספיקה. תיאורטית, צריך להירשם, תוך חמישה ימים מהכניסה לקזחסטן במשרד משטרת ההגירה. במערב קזחסטן לא היה לי מושג איפה או אם יש בכלל משרד כזה - אז ויתרתי, עברו 9 ימים מאז).

השוטר יודע שלא ברור לי אם צריך או לא. מסמן לי שיהיו לי אזיקים על הידיים או-טו-טו ("דיפורטציה!") אז מתחיל המשחק, הוא מסמן לי את סימן הכסף האוניברסאלי. אני מנסה לשחק אותה טיפש, אך מבין שהוא יכול להרוס לי את הטיול, גם על לא עוול בכפי. לאחר מחשבה קצרה אני מציע לו שטר של 1000 TENGE (כשמונה וחצי דולר). הוא מסרב כמובן ואומר לי ללכת להביא את הציוד מהבגאג`. אני מחליט לראות אם הוא מבלף, אומר אוקיי, וצועד לעבר הרכב. הוא בולם אותי ומושך אותי חזרה, מבקש 2000. אני רואה שהצלחתי.   מסרב ומושיט לו 1000, הוא לוקח. חזרה על הרכב.
- "הכל היה חרשו?" שואל הנהג.
- "פלוחה" אני עונה. "דנגה (כסף)".
- "סוקה, בלאט" מסנן הנהג.


 
שוטרים חביבים 
פבלודר (Pavlodar) -  עיר בצפון הרחוק. כבר ממש קר כאן ויורד גשם. זה כבר כמו סיביר.
- “דוקומנטה!”   נו, מה חדש.
דווקא שוטרים נחמדים, מסתבר.
- “יזרעאלי?” הוא שואל.   “דא”.
- “עברי?” הוא שואל.   “דא”.
- “יהודי?” הוא שואל.   “דא”.
עד כאן הכל מובן, אך הוא ממש חוקר את הדרכון שלי ומוצא מלה מעניינת. הדרכון שלי הוצא ב”RAMLA”. “רמאללה!” הוא מכריז, ושואל מופתע: “פלסטיני?”
נו, לך תסביר לו ברוסית או בקזאחית שזאת לא אותה העיר.
“דא” אני אומר.
הוא מגרד בראשו בערך כדקה.ואז חוזר לאט, לאט על מה שהוא הבין כאן: “יזרעאלי, עברי, יהודי ופלסטיני?” הוא שואל המום.
נו, לך תסביר לו, ”דא” אני עונה.”דא, דא, דא, דא, דא”.
אני רואה שגרמתי לו להרגיש חוסר ביטחון בכל מה שהוא ידע על המזרח התיכון.
צר לי, ישראלי דובר רוסית יצטרך לתקן את הנזק שהותרתי אחריי.
 

רכס אלטאו - אני והכלב

החלטתי לעלות לרכס אלטאו (Alatau), הרכס הצפוני ביותר של הרי טיאן שאן, הרי השמיים, בדרום מזרח קזחסטן. לא יכולתי לעמוד בפני הרכס המושלג, המדהים ביופיו אשר התנוסס מעל העיר המדליקה והמודרנית אלמאטי Almaty (אבי התפוח) בירתה הקודמת (עד שנת 97` ) של קזחסטן המכונה כיום “בירת הדרום” ע”י תושביה המרוצים.

אמצע אוקטובר, עונת הטרקים הסתיימה לה לפני כחודש, אך למה שאתן לעובדה קטנה שכזו להפריע לי? התעוררתי מוקדם בבוקר, זינקתי אל האוטובוס והגעתי למרגלות רכס אלטאו, רק אני ועוד איש זקן אשר עובד באתר נופש קרוב המתכונן לעונת הסקי. אין בעונה שכזאת שום שומר שיגבה את דמי הכניסה לפארק ולרכס, אין מוכרי מזון או שתייה. רק טיפוס ארוך במעלה ההר, 13 ק”מ ועלייה של 1,300 מ` לגובה של 2,500 מ` מביאה אותי אל האגם היפהפה הזה, כולו שלי.
 

אגם יפהפה, כולו שלי
 
טיפוס לעת ערב, מוביל אותי לגובה של 2,750 מ`, שלג נוסף מתחיל לרדת ואני מגיע אל תחנת המחקר האסטרונומית. מקום מדהים ממרחק, אך משאני מתקרב אני רואה כי הוא נטוש. מחסנים פרוצים וגרוטאות מחלידות. נראה נטוש לחלוטין.
לאחר שאני מסיים לתכנן את ההתמקמות שלי ללילה, מופיע לו שומר בעל עין אחת. שלא כמו בסיפורי הבלהות הוא ידידותי ביותר, חולק איתי את המים שברשותו, מתפלא מה לעזאזל אני עושה כאן ופותח לי בקתה קטנה עם תנור חימום סובייטי עתיק אך תקין (כלומר עדיין מחמם). ללא ידיעה של מה יהיה מזג האוויר למחרת.
 
 
 תחנת המחקר האסטרונומי
 
איזה אושר מציף אותי כאשר אני רואה את השמש עולה לה בשמיים בהירים (השלג פסק כבר במהלך הלילה). אני מזנק החוצה ומטפס בקלות יחסית אל האוכף בגובה 3,600 מ`, כאן נמצאת בקתה ישנה ונראית נטושה. אני מביט מטה אל המשך הדרך, אך היא אינה נראית, שכבת שלג כבדה מכסה את הכול, לא ניתן להבחין בשביל וגם לא בדרך בטוחה יחסית להתקדם. אני מניח את התרמיל, שולף קופסת שימורים, פירות יבשים ואגוזים. צריך מנוחה לפני שאני צועד בדרך כה בעייתית.
 
 
שמש עולה בשמיים בהירים
 
משום מקום (כמו באגדות) מופיע כלב, עם קולר (כנראה של השומר) ומתחיל לנבוח עליי.הרתיעה הראשונית מתחלפת מהר מאוד בשמחה לראותו, הוא מתקרב בנביחות, אך מתמסר לליטופים. כאילו שיד מכוונת את כל הסיטואציה, הוא מתחיל לרוץ קדימה, לי ברור שהדבר החכם הוא ללכת בעקבותיו.
 
הנחל זורם, מספר קילומטרים דרומה, באותם רגעים לא הייתי בקטע של לצלם
 
הוא אכן יודע את הדרך והוא מוביל אותי בבטחה בשלג אשר מגיע במקרים מסוימים עד לגובה הברכיים, כך במשך שעתיים הוא מביא אותי אל הנחל שממנו ניתן להמשיך דרומה לאורכו, אך עכשיו אני מצוי בין שני רכסים ביער מושלג, אני מחליט לנסות ללכת על גבי הנהר עצמו, אשר זורם עדין מתחת לשכבת קרח דקה יחסית.
רעיון גרוע, לאחר מספר צעדים מתבקע הקרח, אני נופל עם שתי הרגליים פנימה, הנחל לא עמוק, אך שתי הרגליים רטובות וקפואות עד מעל הברכיים.
אני מקלל את עצמי על ההחלטה הגרועה, מושך את עצמי החוצה, מסיר את הנעליים והגרביים - ומי בא לעזרתי? הכלב הנאמן חוזר מגישוש כלשהו ומתחיל ללקק את כפות רגליי. מחמם אותן. תמיד מישהו בא לעזור לך בחיים.
 

הכלב טיאן שאנסקי בודק את הדרך
 
אני מחליט לסמוך עליו בעיניים עצומות, איך אקרא לו? אני מחליט על “טיאן שאנסקי”, כמחווה לרכס ההרים. טיאן שאנסקי מוביל אותי דרך היער, כאשר הוא רץ קדימה, בוחן את הדרך ואם היא אינה מובילה לשום מקום או למצוק חד הוא רץ אליי בחזרה בכדי להעיד שזה “לא” וממשיך לכיוון אחר, אני בעקבותיו.
השלג מתחיל להיות דליל יותר ואני שמח כבר למצוא חלקה נקייה משלג תחת השמש, בה אני חולק את שארית המזון שלי עם טיאן שאנסקי. הוא זולל ברעבתנות וגם נשכב על הקרקע לאכול מן השלג.
שעתיים מאוחר יותר, אנחנו כבר רואים כמה מתושבי המקום אשר יצאו לטייל ביום יפה זה, טיאן שאנסקי נובח עליהם ומשתולל - הם מצפים ממני להרגיעו, אבל הוא פשוט לא נענה ל”טיאן שאנסקי, אידיסודא” – ולמה שיענה?
 
 
 
שעתיים אח”כ אני מגיע לגשר החוצה את הנהר, הגשר מורכב מברזלים ישרים בכיוון אחד, הקונסטרוקציה הזאת לא מאפשרת לטיאן שאנסקי לעבור, רגליו מחליקות ונופלות בין הברזלים הראשונים והוא נותר מאחור, מנסה לעבור ולהצטרף אליי.
 
ממשיך במהירות לאורך הנהר והוא ממשיך מן הגדה השנייה, עד אשר הוא מגיע למבוי סתם, נגמרה לו הדרך, הוא נובח ומנסה לשים את כפות רגליו במים, נרתע.
אני עצוב להגיד לו שלום, אך שמח שהוא יחזור לביתו. 18 ק”מ הוא צעד מביתו, אני מניח שהוא יסתדר. אני ממשיך במורד הנחל, מאושר שזכיתי בחברתו באותו יום.עשר דקות מאוחר יותר אני מרגיש את רטיבותן של מאות טיפות מים אשר יכולות להגיע רק ממקור אחד, טיאן שאנסקי רטוב כולו מתנער במרץ עליי.
איזה כלב זה!
אני מאושר, אך תוהה כיצד יחזור.   הוא מלווה אותי עד רדת הערב ואז ממש לפני שאני מגיע אל תחנת האוטובוס, טיאן שאנסקי מזהה שני סוסים מתרוצצים ליד הנחל, הוא מזנק לעברם ומתחיל במרדף ובכך חוסך לי את הפרידה העצובה.
 
 

עוד שוטרים חביבים 
בתור למטוס, חזרה הביתה.
איפה תעודת ההגירה שלי? מתחקרים אותי.
“אין” אני עונה.
“זה קנס של 200$”. הם אומרים.
מה אני כבר יכול לעשות? אני מחייך, מהנהן ומשתדל להראות אידיוט באופן כללי.
מגיע אל פקידת ההגירה.
“תעודת הגירה?”
“לא” אני עונה.
היא מנסה שוב שלוש פעמים.
“לא” אני עונה ומחייך בצורה תמימה.
היא לוקחת את הדרכון, הולכת אל האחראי. צועדת עד לחצי הדרך ואז פתאום מסתובבת, חוזרת ומחתימה את הדרכון בחותמת היציאה המיוחלת.
“פז`אלסטה.” היא מושיטה לי אותו.

אני מת על קזחסטן. 

 

אודות הכותב
מתן קן-תור, סטודנט בן 27 שחקר ברגליו את קזחסטן, אחת המדינות הגדולות השוממות והלא מוכרות בעולם המטיילים, בדרכיו במרכז אסיה.








מספר צפיות: 7989
1901