לגיהינום וחזרה - כשאדמת האיטי רעדה
כתב וצילם: פרץ גלעדי
ב- 12 לינואר 2010, בשעה 16:53, רעדה האדמה בהאיטי. רעש בעצמה של 7.2 בסולם ריכטר מחק למעשה מדינה שלמה, שגם ללא האסון שרדה בקושי. מאות אלפי הרוגים ופצועים ומיליונים חסרי כול, נותרו עזובים לגורלם ונתונים לחסדי העולם. שנים רבות יעברו עד שהמדינה האומללה הזאת תשתקם, אם בכלל.
עיר שהיתה ונהרסה
שלושה ימים לאחר האסון התייצבה בהאיטי חבורה של עשרה אנשים, שהייתה לי הזכות להיות אחד מהם, במטרה לעזור. מיד לאחר קבלת האישורים, וללא כל התלבטות, התייצבו האנשים שנבחרו למשימה. כל אחד השאיר מאחור את כל ענייני העבודה והמשפחה, וחף מכל אינטרס אישי או כלכלי התנדב מרצונו לעבור שבועיים מוטרפים, קשים מנשוא מבחינה פיזית ובעיקר נפשית, הישרדות אמיתית בקריביים ללא פרסום ויפהפיות בביקיני. הצוות העניק לנפגעי הרעש טיפול רפואי מסביב לשעון, ובתנאים בלתי אפשריים. לאחר בדיקה קצרה וללא נתונים מספיקים נאלצו הרופאים לעתים לחרוץ את גורלם של אנשים שהגיעו למרפאה במצב קשה.
טיפול בשיטת הסרט הנע
למה??
שאלות רבות שנשאלו במהלך השבועיים האלה נותרו ללא כל תשובה הגיונית, ולבטח לא הייתה להן תשובה מסוג אחר: מדוע אסון רחב היקף שכזה פוגע דווקא במדינה השלישית בעולם במדד העוני על פי נתוני האו"ם?
מדוע מדינות חזקות (ארצות הברית, בין השאר) הקרובות להאיטי מבחינה גיאוגרפית, הגיעו כל כך מאוחר לעזור לנפגעים? (או שבעצם התשובה במקרה הזה דומה לתשובה שקיבלו תושבי ניו-אורלינס...)
מדוע מדינות שיש להן אינטרסים כלכליים ואחרים בהאיטי הגיבו גם הן כל כך מאוחר אם בכלל?
מדוע האו"ם - הארגון הגדול בעולם, שיש לו אמצעים כספיים ואחרים כמעט ללא הגבלה, הגיב מאוחר מדיי ובקצב של צב מדושן?
מדוע ארגונים שכבר כן הגיעו לעזור, עשו מעט מדיי תוך הכרזה על הפסקות רבות לצורכי "התארגנות" ובחשש מפני אלימות שכמעט לא הייתה?
מדוע צריך לדרוש אבטחה צמודה של חיילים עם נשק כדי לצאת ולטפל בפצועים, כשכל מה שהם מבקשים הוא עזרה רפואית ומזון?
והשאלה העיקרית: מדוע כמויות אדירות של מזון, תרופות, שמיכות ומזרנים, שהגיעו במהלך השבוע הראשון לאחר האסון להאיטי, נשארו מיותמים בנמל התעופה ובמקומות מרוכזים אחרים, בזמן שבני אדם מורעבים וצמאים ישנו על קרטונים ברחוב ושיוועו לעזרה חומרית, שלא הגיעה אליהם אלא נתקעה בדרך?
לכל השאלות היו תשובות פשוטות מאוד: סרבול, חוסר ארגון הגובל באימפוטנטיות, חוסר ידע וניסיון במצבי חירום מהסוג הזה והרבה מאוד ביורוקרטיה.
ניתן להניח שאדישות וחוסר עניין מיוחד בגורלם של אזרחי האיטי, גרמו גם הם להתנהגות זו (ושוב, אני מניח שלארצות הברית, למשל, היה עניין בגורלם של תושבי ניו-אורלינס, אך גם הם זכו לתגובה אטית ולא יעילה). כי מה היא האיטי בסך הכול? מדינת עולם שלישי, ענייה מרודה, עם של צאצאי עבדים (לניו-אורלינס כבר השווינו?) שאולי "לא שווה" להשקיע בו במתן עזרה מידית. אין להם כסף וגם לא נפט, והם מצליחים בקושי לצוף מעל למים. מדינה עם עשרה מיליון תושבים במצב של קריסת מערכות שלטונית טוטלית משוועת לעזרה, וזו מגיעה מאוחר מדיי.
רפואת שדה
להגיע לגיהינום
ביום שישי 15 בינואר 2010 בלילה הגענו לסנטו-דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית, לאחר מסע אווירי מייגע. המדינה הזאת שוכנת על פני שני שלישים מן האי היספניולה, שנמצא מדרום לקובה ומסביבו הים הקריבי. על השליש המערבי שוכנת האיטי. לאחר בירורים שונים הצלחנו "לתפוס" מטוס קטן שהטיס אותנו במחיר מופקע לפורט-או-פרינס (Port-au-Prince), בירת האיטי. המשלחת שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, כללה עשרה אזרחים מתנדבים ביחידות החילוץ מהגולן ועד לערבה, תחת חסותה של משטרת ישראל. כולם לקחו שבועיים של הפסקה והתפנו מכל ענייניהם האישיים כדי לצאת במהירות להאיטי. המשלחת כללה רופאים, פרמדיק, חובשים ואחיות. בראש המשלחת עמד ד"ר אפרים לאור - מומחה לאסונות ואפר"ן (אירוע פתע רב נפגעים). הנחת היסוד באירועים שכאלה היא שקיימת אי ודאות בגלל קריסת כל מערכות הקשר, החשמל, המים והבריאות. היה כמעט בלתי אפשרי לדעת מהי מידת הנזק בשטח, היכן זקוקים לעזרה מידית ולאיזה סוג של עזרה. ניסינו לקבל מידע שוטף ככל שיכולנו מהאו"ם ומאנשי השלטון בהאיטי שאתם יצרנו קשר כדי להקטין את אי הוודאות. אחד החברים שהוא דובר צרפתית עזר לנו לתקשר עם המקומיים. כשנחתנו בנמל התעופה בפורט-או-פרינס, המחזה שהתגלה לעינינו היה מרשים ומזעזע - עשרות רבות של משלחות מכל העולם התמקמו בשטח, הקימו מחנות אוהלים, אבל ישבו במקום ולא יצאו לטפל בנפגעים בגלל החשש ממהומות. בית החולים של צה"ל כבר התמקם באצטדיון והחל לעבוד, כאילו היה שם מאז ומתמיד. הצלחנו ליצור קשר עם הארגון הנוצרי האוונגליסטי Operation Blessing, שיש לו סניפים בעשרות מדינות בעולם והוא עוזר לאנשים במצוקה. דרך הארגון הזה קיבלנו רכב שטח ומשאית להובלת ציוד ופצועים. הצלחנו לשנורר מנות קרב מאנשי המרינס שאבטחו את נמל התעופה, ומעט ציוד רפואי מהמשלחות הקטארית והקולומביאנית שהתמקמו לידינו בשדה. כך, בתוך זמן קצר וללא כל אבטחה, יצאנו עם הציוד לתוך העיר ההרוסה. נודע לנו שבעיר היו ארבעה בתי חולים, שלושה נהרסו כליל ואחד מתפקד רק חלקית.
אצטדיון שהפך לבית חולים
חשכו עינינו
נסענו לשם ואז הבנתי את פירוש הביטוי "חשכו עיניו". המחזות שנתגלו לנו היו הזויים ומזוויעים - גויות רבות היו מונחות בערמות ברחובות או פזורות לצדי הכבישים. אלפי פצועים היו מוטלים בכל מקום, על המדרכות והכבישים, בגנים ובשטחים ציבוריים, ברחוב המוביל לבית החולים, בגינות, מתחת לעצים ובכל מקום פנוי. מכיוון שהיה חשש לרעידות אדמה נוספות, העדיפו התושבים להיות מחוץ לבית גם אם הוא נשאר במקרה שלם. רוב מכריע של הבתים בעיר, שהם בני קומה אחת או שתיים, קרסו והשאירו הרס מוחלט. שום דבר לא עבד - החשמל, התקשורת, המים, מוסדות השלטון שנהרסו - בניין בית הנשיא, בית המשפט, הקתדרלה הראשית, הפרלמנט וכו'.
בעזרת רופא מקומי הצלחנו למצוא תרופות ואמצעי חבישה בבית החולים, שתפקד רק עם חדר ניתוח אחד בו ביצעו בעיקר קטיעות. הצלחנו לארגן חדר גדול וריק, שאליו הובילו חלק מן הפצועים. אחרים שכבו במסדרונות, על הארץ או על מזרנים, דלתות, עגלות, קרשים, קרטונים, מריצות ומיטות שהוצאו מבין ההריסות. מספר הנפגעים היה עצום ואנחנו, כולל הצוות הרפואי הקטן שלנו, התחלנו לעבוד עם אנרגיות הבנויות בעיקר מאדרנלין. רוב הנפגעים קיבלו טיפול ראשוני רק לאחר שלושה ימים מהפגיעה. מגוון הפגיעות היה רחב וכלל בעיקר פגיעות גפיים, כוויות, קטיעות, פגיעות מעיכה ופגיעות ראש. עבדנו במשך שעות בצוותים וחבשנו פצועים, ניקינו זיהומים, החדרנו עירויים, קיבענו איברים ועשינו ככל יכולתנו באמצעים המוגבלים שהיו לרשותנו כדי להקל על הנפגעים. רוב הפצועים שכבו בשקט מקפיא, מבליעים סבל איום של כאב ואבדן. פה ושם נשמעו זעקות כאב של פצועים, שהתערבו בקינות ובשירי-אבל, שהמחישו את גודל האסון שנפל על המדינה. הצלחנו לשפר את מצבם של חלק מהפצועים ולהציל את חייהם. אחרים, לצערנו, לא הצלחנו להציל, בגלל חוסר אמצעים והזמן שחלף מאז הפציעה. כך מת לנגד עינינו תינוק כבן שנה שגופו היה מכוסה כוויות. אמו הצעירה החזיקה אותו בידיה במשך שעות רבות, כשמדי פעם צנח ראשה על בנה חסר ההכרה, בתשישות איומה. ניסינו ככל יכולתנו לעזור, אבל התינוק נפטר. האם סירבה להיפרד ממנו, וקינתה קרעה את לבנו. נאלצנו לעטוף אותו בסדין ולהוציאו אל הרחוב בתקווה שמישהו יאסוף אותו ויקבור אותו. קשה לתאר במילים את המראות, הקולות והריחות. לאחר כמה שעות של עבודה מאומצת הגיע צוות אמריקני להחליף אותנו, ואנחנו חזרנו להתאושש בשדה התעופה על פיסת קרקע פנויה. לאחר הערכת מצב החלטנו שאנחנו ממשיכים למחרת להסתובב בעיר ולחפש מקומות שבהם מרוכזים נפגעים ללא טיפול. קיבלנו את ההחלטה על אף שהזהירו אותנו ממהומות ומבעיות ביטחון - שבהן אגב לא נתקלנו. ראינו רק אנשים שזקוקים לעזרה מידית, שכמעט לא מגיעה.
הבעת הכאב
לטפל במבול של פצועים
באירועים מהסוג הזה יש חשיבות רבה לתנועה מהירה ממקום למקום בלי ציוד מסורבל. עם זאת, צריך ציוד מינימלי לכל יום טיפול: תרופות, אמצעי חבישה, חיטוי, תפירה וכו'. הצלחנו ליצור קשר עם איש עסקים מקומי עשיר שיצא מכליו כדי לעזור לנו לעזור לבני עמו. הממשל המרכזי בהאיטי למעשה לא תפקד כלל. האיש, "בן" שמו, הביא אותנו לאצטדיון המקומי השייך לו. במקום היו כ- 5,000 פליטים שהתמקמו על המגרש באוהלים, בסככות ובכל מיני מתקנים מאולתרים. ארגנו פינה משלנו, ובה פרסנו את מעט הציוד שהיה ברשותנו, כולל סככת צל קטנה שסידרו לנו כדי למצוא מקלט מהשמש הקופחת. הטמפרטורה בהאיטי הייתה בסביבות 32 מעלות והלחות הגיעה ל- 94%. התחלנו לטפל בפצועים שהגיעו אלינו בשיטפון שלא נגמר. כל יום טיפול הקביל לעשרה אימוני תאג"ד בצבא מבחינת החבישות, העירויים, הקיבועים וכו'. אולם בצבא אין עיניים של משפחות שמסתכלות על כל תנועה, מביטות על יקיריהן ועלינו בכל כך הרבה אמון, שהיה כל כך הרבה מעבר למערך הרפואי שלנו.
לאחר יומיים- שלושה של טיפול בפצועים, נוצר סדר מסוים: מתנדבים מקומיים עזרו לנו לרכז את הפצועים בתור מסודר והכניסו אותם לפי עמדות הטיפול הפנויות. התחלקנו לצוותים, ארגנו מיטות ועגלות להשכיב בהן את הפצועים. לעתים על מיטה אחת שכבו או ישבו שלושה מטופלים יחדיו. הפציעות היו קשות מנשוא - קטיעות, שברים קשים, זיהומים ונמק, שהתפתחו לאחר כמה ימים ללא טיפול. חלק לא קטן מהנפגעים היו ילדים ותינוקות שגם פיתחו זיהומים לאחר שלא טופלו כהלכה, אם בכלל. נתקלנו במקרים שכמעט לא רואים בעולם המערבי - טטנוס (צפדת), צהבת קשה וזיהומים (בעיקר בראש ובגפיים), שבהם זבובים הטילו ביצים, וכל הפצע היה מלא רימות, וזחלים נראו יוצאים מאיברים שונים כמו האוזניים והגפיים. הובאה אלינו אישה חסרת הכרה שאיבדה דם רב לאחר ניתוח קיסרי, כשבטנה פתוחה לגמרי והפג לידה (היא והתינוק ניצלו לבסוף). תוך כדי הטיפולים הגיעה אלינו ילדה בת שש שהייתה שישה ימים מתחת להריסות. באופן מפתיע למדיי, מלבד התייבשות קשה מצבה היה סביר, וגם אותה הצלחנו להציל.
עבדנו ללא הפסקה וטיפלנו בכל יום בכ- 250 בני אדם ויותר. לאחר כמה ימים, כשעבודתנו התפרסמה בעיר, הגיעו אלינו קבוצות של רופאים ואחיות מתנדבים מארצות הברית, אירלנד וצרפת, שביקשו להצטרף למערך שלנו. תוספת כוח האדם עזרה כמובן לכולנו, והפצועים המשיכו לזרום. לאחר שהרדיו המקומי הודיע על המרפאה של "הדוקטורים מישראל", גבר זרם הפצועים. ניסינו ליצור מערך טיפול הגיוני בתוך כל הבלגן שנוצר באצטדיון. הקמנו אוהל שבו הונחו חלק מהפצועים להשגחה והמשך טיפול. חלק קטן מהם קיבלו פתק שבו ציינו הרופאים בכמה מילים את האבחנה ואת מצבם, והפנו אותם לטיפול בבית החולים של צה"ל שהתמקם באצטדיון אחר (בגלל שיקולי אבטחה וחשש מרעידות נוספות). פתקה זו בעצם חרצה את גורלם לחסד ולהמשך טיפול שיציל את חייהם. התלבטות הרופאים הייתה קשה מנשוא מאחר שלמעשה הם היו צריכים להחליט מי יחיה ומי ימות.
חבישה על הארץ
לשמור על צלם אנוש
קבוצת נוער מקומית בתלבושת אחידה ניסתה לעזור בפינוי פצועים, בעוד שבן, בעליו של המקום, עושה ככל יכולתו כדי לעזור ולארגן את הכנסת הפצועים והוצאתם. באצטדיון בו עבדנו היו אלפי אנשים שניסו לשרוד ולשמור על צלם אנוש. אנחנו קיבלנו אישור להגיע בסוף כל יום ללינה בבסיס הצבאי של צה"ל, שבו היה בית החולים של חיל הרפואה, שם יכולנו לאכול (האוכל היה מצוין, תודות לטבחים שהשקיעו את הנשמה), להתקלח ואפילו לטלפן הביתה. הלינה הייתה על מיטת שדה, שיחסית לתנאי השטח, השינה בה הייתה משולה לגן עדן. בכל ערב לאחר המקלחת ישבנו וסיכמנו את היום שעבר ותכננו את היום שיבוא. בעזרת הארגון Operation Blessing קיבלנו בכל יום ציוד רפואי ומשאית שבה העברנו נפגעים וציוד. בנות מארגון "לתת" הצטרפו אלינו ועזרו ככל יכולתן בארגון הציוד ובהעברתו לנו, ובעיקר לאזרחים. התגבשה אצלנו חבורה של אנשים שלא הכירו זה את זה לפני כן, ואין ספק שהשיחות הרבות שניהלנו לתוך הלילה עזרו לנו להישאר שפויים.
במהלך הימים הבאים הגיעו כמויות עצומות של ציוד: שמיכות, מזרנים, מזון, אוהלים, תרופות וכו'. כל הציוד שכב ללא שימוש באצטדיון, לאחר שאף אחד לא לקח אחריות כדי לחלק אותו בשטח לנזקקים. אנשי האו"ם ועשרות הארגונים שהגיעו להאיטי ניהלו אין-ספור ישיבות סרק, כשלכולם ברור שיש משהו פגום מהיסוד בעובדה שהציוד נשאר במקום ולא מגיע למי שזקוק לו באופן מידי. רק לאחר כשמונה ימים ראינו התחלת עבודה מסודרת של חלוקת הציוד שהגיע מכל העולם. גם התקשורת לא חסרה בעיר. עשרות צוותי טלוויזיה מכל העולם באו להעביר את הזוועה. הצוותים הישראליים זכו בדרך כלל ליחס מאוד אוהד, וכולם שיבחו את היעילות ומהירות הטיפול וההגעה שלנו. אם כי גם כאן ראיתי דיווח שקרי ומגמתי של צוות CNN שכנראה לא השלים עם זה שאנחנו פשוט עושים עבודה טובה. עיתונאי טיפש אחד שאל אותי: "למה הגעתם דווקא להאיטי, מה יש למדינת ישראל לעשות כאן, מה יצא לכם מכל זה?" כמובן שלא טרחתי לענות לו.
טיפול נמרץ
בכפרים שסביב לעיר
לאחר שמונה ימים של טיפולים בבית החולים ובאצטדיון החלטנו על פי בקשת בן לנסוע לכיוון הכפרים הקרובים שסבלו גם הם מהרעידה ושעדיין לא זכו לקבל שום טיפול רפואי. נסענו בדרך חתחתים במעלה ההר מעל לפורט-או-פרינס - לכפר שנקרא לאוגן. קיבלנו מבנה תעשייתי, ותחת סככה גדולה הקמנו מערך טיפול. בתוך דקות מעטות השתרך תור ללא סוף, והעבודה לא נגמרה. בכפר אחר פרסנו ציוד בחצר בית והנפנו דגל ישראל גדול שיבשר לכולם היכן אנחנו נמצאים. כפרים רבים היו הרוסים לחלוטין, לא נשארה אבן על אבן. אף על פי שעברו לא מעט ימים מאז הרעידה המשיכו האנשים לנבור בידיהם בהריסות בחיפוש אחר יקיריהם. לא ראינו שום גורם ממשלתי שעסק בחילוץ מההריסות ואף שום כלי מכני. הכול נעשה בעבודת ידיים, בעזרת טוריות ומכושים.
במשך כשבועיים של עבודה קשה ומתישה הצלחנו לטפל ביותר מ- 2,500 נפגעים. זוהי טיפה בים, אבל בכל זאת משהו. במהלך הימים התחלנו לראות ניסיון לחזור לחיים - בצדי הדרכים הוצבו דוכנים ובאסטות שמכרו הכול במחיר מופקע, השוק המקומי נפתח, אנשים טענו את הפלאפונים בעזרת מצברים, משאיות חילקו מים ומזון בפיקוח הצבא האמריקני, נעשה ניסיון לבנות סככות ומקומות ללינה ולבישול, ועוד. הצבא האמריקני הגיע עם אלפי חיילים שנראו כאילו יצאו מעירק והם הולכים להסתער על אנטבה - מדים מנומרים, קסדות, אמצעים שונים, ג'יפים וכמובן רובים - כדי לשמור על השקט הציבורי שבלאו הכי נשמר - במקום לעזור ולחלק מזון ומים.
רופאים בכחול-לבן
החיים חזקים מכל
לאחר כשבועיים הוחלט לקפל את בית החולים הצבאי. גם זמננו תם. במהלך השבועיים הגיעו להאיטי יותר מ- 600 משלחות סיוע שונות, וכמויות עצומות של ציוד נחתו בשדה התעופה. האו"ם החל להקים כ- 250 מחנות פליטים שבהם התכוונו להחזיר את התושבים לחיים ברמה כל שהיא. כשאני מנסה לסכם לעצמי את מה שעבר עליי בתקופה זו ולאילו תובנות הגעתי, אוכל לומר שהתובנה החשובה ביותר היא - שהחיים חזקים מכול. אפילו מהמוות. הזמן עושה את שלו, ובלית ברירה חייבים להמשיך ולשרוד - להשיג מזון ומים, לבנות מחדש מחסה לקראת עונת הגשמים שמגיעה בפברואר, ולטפל בזיהומים ובמגפות שמגיעים בדרך כלל לאחר אסון בסדר גודל שכזה. את המדינה יצטרכו לשקם מן היסוד, תהליך שיימשך שנים רבות, בתנאי שהעולם והמדינות ה"שבעות" יתגייסו לכך. למדתי להכיר את כוחן של העיניים. עיני התושבים המקומיים אמרו הכול. היו עיניים שהביעו עצב, ייאוש וכאב אין סופי. עיניים אחרות גילו אדישות, אטימות וניתוק מהסביבה. היו עיניים שניבטו מהן פחד ואימה אין קץ, כמו חיה נרדפת, והיו גם עיניים שרשפו בזעם כלפי החיילים האמריקנים שבמקום לעזור מיד בכל האמצעים מכוונים לעברם רובים. אבל היו גם עיניים, ורבות, שמבטן היה שווה אלף מילים שהסתכמו במילה אחת - תודה. ובעבור המבט הזה היה שווה לעזוב הכול ולחצות אוקיינוס, למרחק של 12,000 קילומטר מהבית. ונותרו גם זיכרונות - התינוק שלצערי מת בזרועות אמו, מבטי התקווה שלה שהפכו למבטי ייאוש וכאב, הפציעות והריחות הקשים, הגוויות שנערמו ברחובות, ההרס האיום והאנשים שלמרות הכול רקדו בין ההריסות לצלילי מוסיקת רגאיי שהתנגנה. היה שווה להרגיש יהודי וישראלי גאה שמגיע לסוף העולם רק כדי לנסות לעזור לאנשים במצוקה. הרגשתי שמקומי בגן העדן מובטח, כי בגיהינום כבר הייתי.
מקומי בגן העדן מובטח, כי בגיהינום כבר הייתי
אצטדיון שקרס
מוקדש בהערכה ענקית לחבורה המופלאה שהייתה אתי שבועיים בהאיטי - ד"ר איתן הלר, ד"ר גדי סדובסקי, שבע כהן, קרני לב, בעז ליימזידר, מישל בועזיז, חאלד מסאלחה, אסף פרלמן וראש המשלחת - ד"ר אפרים לאור.
רוצים לתרום לחילוץ והצלת אנשים? ניתן לתרום בעמותת פירסט, בנק פועלים סניף נתניה 612 חשבון מספר 51973, או לפנות לעמותת יחידת חילוץ גולן: sar.golan@gmail.com או אל הכותב: peretzgl@walla.com
הנסיעה מומנה על ידי הועד היהודי האמריקאי (first-fast - Israeli rescue and search team) וארגון בני ברית וארגוני יהודים נוספים בארה"ב וקנדה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
