יצירת אמריקה והאמריקאים היא פרי של נדודים. פרדיננד מגלן וכריסטופר קולומבוס נתקלו בה בהפלגות ארוכות, תוך שהם מוכיחים שוב ושוב כי כשאתה יוצא למסע אתה לא יודע לאן תגיע או מה תמצא שם.
הנודדים הראשונים אל אמריקה היו ציידים ומיסיונרים. אלה מחפשים חיות ואלה – נשמות. מאוחר יותר הגיעו המסות, מי בעקבות רדיפות דתיות, כמו הקוויקרים האנגלים, ומי שחיפש לעצמו אדמה, כמו אריסים אירים ואחרים. אירופאים שחיפשו מקום חדש לחיות בו, הוקסמו מהרעיון של ארץ גדולה וריקה שמחכה למי שיגאל אותה. כך החלה הנהירה אל העולם החדש, תחילה כמושבה אנגלית ואחר כך כארץ עצמאית. אירופה עלתה על גדותיה ואנשים נדדו בעקבות החלום למצוא לעצמם ארץ חדשה.
והיו מי שהובאו לכאן בכוח – בני יבשות אפריקה ואסיה, שניצודו והובאו לאמריקה כעבדים ושפחות.
קץ העבדות בדרום, נדודים בעקבות החלום
אמריקה חולמת את עצמה שוב ושוב. לאחרונה ראינו את הכישרון המיוחד הזה עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית. בחירה שלוותה בחלומות להפוך את המדינה לחיובית יותר, בעלת ערכים גבוהים יותר, לכזאת שמאמינה בעצמה. על רקע זה מתאים לדבר על סוג חלום שמלווה את אמריקה מאז ומתמיד: חלום הנדודים, שאמריקה קמה איתו וממשיכה לחיות איתו, לאורך הדורות ועד היום. אנו רגילים לחשוב על אמריקה כמקום יציב, אך אם מעיפים מבט לאורך ההיסטוריה מגלים שמה שמאפיין את הקמתה, כינונה והצורה שהיא לובשת היום, הם דווקא נדודים שהמוטיבציה להם הם חלומות ותקוות.
משפחת מהגרים בקליפורניה בשנות השלושים, נדודים בעקבות הפרנסה
נדידת הציידים
תושביה הראשונים של אמריקה, בני אסיה שהיגרו ראשונים אל מה שהאינדיאנים מכנים "אי הצב", עשו זאת דרך מצר ברינג (Bering Strait). המצר בין יבשת אמריקה הצפונית (אלסקה) ויבשת אסיה (צפון-מזרח סיביר), היה בעידן הקרח האחרון גשר יבשתי, שחיבר בין שתי היבשות. החוקרים משערים שאבותיהם של הילידים האינדיאנים של אמריקה הצפונית, חצו את הגשר היבשתי הזה לפני כ- 12 אלף שנים, עברו מאסיה לאמריקה והתפשטו בהמשך דרומה על פני אמריקה הצפונית.
אך מספרים הם גם עניין פוליטי. אנתרופולוגים אינדיאנים טוענים כי הדבר התרחש לפני כ 30 אלף שנה.
גם כיום ניכר דמיון פיזי בין האינדיאנים של יבשת אמריקה לבין תושבי אסיה, כמו המונגולים והטיבטים. עדיין קיימים קשרים בין נזירים טיבטים לבין בני שבט הופי (Hopi), היושבים באריזונה, ומילים בשפות הטיבטית וההופית שמזכירות זו את זו.
בביקור שערכו הטיבטים לפני כעשור אצל תומאס פניאקה (Thomas Panyaka), מנהיג רוחני גדול של שבט ההופי שהלך לעולמו לפני מספר שנים, הם התקבלו במיטב מסורת האירוח האינדיאנית. לקראת סוף שהותם הם שאלו האם יש משהו שיש ביכולתם לעשות עבור ההופים. תומאס ענה להם שכבר מזמן לא ירד גשם ויהיה נחמד אם הם יעשו משהו בנידון. הטיבטים ערכו טקס, שבסופו אכן ירד גשם. את הסיפור הזה שמעתי מתומאס בשנת 1997. בשנת 2001 שמעתי את אותו סיפור בדיוק ממורה לחלימה טיבטית בשם חואן לי, שביקר כאן בארץ. סיפור כזה שהוצלב משני מקורות כל כך שונים וודאי קרה.
מצר ברינג - בתקופת הקרח היווה גשר בין היבשות בעקבות ירידת מפלס מי האוקיינוס
נדידת האינדיאנים
עד היום נודדים מנהיגים רוחניים אינדיאנים ברחבי היבשת, כדי לעזור לחולים ולחלשים ולערוך טקסים לקהילות. כריס לית', או בשמו המסורתי "סוס רעם אמיץ", בן שבט דקוטה-סֻו (Dakota Sioux), נוסע עם הצוות שלו לערוך טקסים שונים בכל רחבי המישורים הגדולים של מניטובה (קנדה) בצפון, אריזונה בדרום ולעתים עד קליפורניה.
בין השנים 1997-2001, בתקופות שונות בהן גרתי בביתו, הייתי נוסעת איתו ונכחתי בטקסים שונים. מטקס אבל על תינוק שנפטר במיניאפוליס, לטקס שחלק כבוד לזקנים בשמורות שונות בדקוטה, טקסי סווט לודג' מסורתיים בשמורות מניטובה וטקס פידאמאיה (הודיה) בכינוס תנועת AIM בפיניקס אריזונה. בימי הקיץ, המכונים בחיבה "עונת הטקסים", קשה למצוא אינדיאנים מסורתיים בבתיהם. ביולי-אוגוסט נערכים טקסי סאנדאנס (Sundance) – "ריקוד השמש", ברחבי ארה"ב. רבים משתתפים במספר טקסים: פעם כרוקדת ופעם כתומכת, פעם כמתופף ופעם כטבח.
נדודים אלה ממשיכים נדודים עתיקים יותר. לאורך כל השנים התקיימו חילופי מידע בין המנהיגים הרוחניים ברחבי היבשת. כך, לדוגמא, שמות הפירמידות האצטקיות בקרבת מקסיקו סיטי, מצלצלים כמקומות קדושים גם בשפות בני שבט סֻו (Sioux). פגשתי אינדיאנים מגדלי פיוטי (סם הזיות המופק מקקטוס) מקולורדו, הנודדים אל תוך מקסיקו כדי להחליף מידע ולהשתתף בטקסים גם כיום.
בני שבט סו, מנהיגים רוחניים נודדים בעקבות טקסים
הנדידה בעקבות עדרי הביזון
אנחנו רגילים לקרוא לקבוצות האינדיאנים שבטים, אך נכון יותר לקרוא להם אומות, משום שהיו אלו קבוצות שניהלו מערכות חיים שלמות והרמוניות והיו להם מוסדות חקיקה, שפיטה, ממשל ואכיפה. לצד אומות שניהלו את חייהן כרועי צאן, כמו אנשי הנוואחו או חקלאים כמו הצ'רוקי, והיו כאלה שהנדודים היו אורח חייהם. בין אלה נמצאים אנשי שבט סו, שהיו נודדים בעקבות עדרי הביזון (המוכרים יותר בשם באפלו), ברחבי המישורים הגדולים. המבנים בהם ניהלו את חייהם, אוהלי הטיפי, הותאמו לקיפול והקמה תוך 20 דקות. המבנים הטקסיים שלהם, מבני האיניפי העגולים והנמוכים שנועדו להזעה, הטהרות ותפילה בטקסי הסווט לודג', הם מבנים שאפשר להקים תוך שעה קלה. בניגוד לעמים יושבי קבע, העבודה הרוחנית לא היתה קשורה למקום קבוע, אלא מבנים מיוחדים פותחו כדי ללוות אורח חיים של נוודים.
אנשי הסו רואים בביזון את אחיהם הרוחניים ומאמינים כי אלה נתנו את חייהם כדי שהאינדיאנים יוכלו לחיות. האמריקאים ערכו טבח מתוכנן בעדרי הביזון. אפשר למצוא לכך עדויות בארכיונים, אבל גם בפריטים מהתרבות הפופולארית, כמו בסרט "רוקד עם זאבים", בו מוצגים עדרים שלמים ירויים על המישור.
הסיבות הרשמיות לטבח: הביזון הפריעו להנחת פסי הרכבת והיו נגרמות בגינם תאונות מסכנות חיים. הסיבה הפוליטית: שבטי הסו נסמכו על עדרי הביזון לכלכלתם ולתרבותם. הם חיו בקרבתם, היו צדים אותם, ונהנים מבשר, חלב, עורות ופרוות, תוך שהם מקפידים לקחת רק כמה שצריך כדי לשמור שלא ייכחדו (מה שכיום מכנים: קיימות). לכל חלקי הביזון נמצא שימוש. מה שלא ניתן היה לאכול, ללבוש או לעשות ממנו אוהל, היה משמש לטקסים.
ההרג השיטתי של עדרי הביזון החריב את דרכי הסו: שוב לא היה להם מהיכן לקחת עורות כדי לבנות מבנים ולהתלבש, לא היה טעם לנדודיהם שעקבו אחרי נתיבי הנדידה של הביזון, לא היה להם בשר וחלב להתקיים מהם. חורבן זה, שכלל גם שבירת רוחם של אנשי הסו, הקל על האמריקאים להכניע אותם ולהכניס אותם לשמורות, אך לא בלי קרב.
ביזון אמריקאי, המוכר יותר בשם באפלו (צילום: יערה בשן חכם)
הנדידה בעקבות הזהב
מרחביה של הארץ הגדולה משרתים חלומות גדולים ופנטזיות על נדודים לאורך כל השנים. בתחילת המאה ה- 19, מונעים בחלומות ופנטזיות, יצאו מערבה משפחות שלמות כדי למצוא להן מקומות יישוב. קווי רכבת נפרסו לאורכה ולרוחבה של הארץ.
גל נדודים נוסף פרץ לקראת אמצע המאה ה 19. אז נפוצו שמועות כי אנשים מתעשרים מזהב שנמצא במכרות ובנחלים לכיוון מערב. "הבהלה לזהב" החלה ואנשים עזבו הכל ונהרו מערבה בעקבות המתכת הזהובה, מאמינים שעוד מעט גם הם יהיו בין עשירי הארץ. נוצרו ערי כורים קטנות, שחלקן התפתחו למקומות ישוב וחלקן השאירו אחריהן שרידים בלבד, בין השאר בקולורדו ובקליפורניה. אנשים התרכזו במקומות עליהם שמעו שמצאו בהם זהב. היעדרותו של הזהב מאתרים אלה לא ריפתה את ידיהם. הם האמינו שאנשים אחרים כבר לקחו את כל הזהב שהיה שם ועליהם להמשיך ולנוע עוד ועוד מערבה, על כנפי התקווה.
זהב כידוע לא נמצא בכמויות מסחריות וכנראה לא היה שם מעולם, אבל הבהלה, שיש יסוד להאמין כי נוצרה באופן מלאכותי, שירתה את הרצון ליצור נוכחות אמריקאית וריבונות מחוף לחוף. בנוסף, היא שירתה את גלגלי הכלכלה ונוצרו שווקים יש מאין. מי שהתעשר תוך כדי הבהלה לזהב היה דווקא מי שסיפק אוהלים, כלים, אלכוהול לעת ערב, וכן יהודי בשם לוי, שסיפק את מכנסי הג'ינס המפורסמים. אם תסתכלו על תווית המכנסיים תראו ציור המתאר את חוזקם ועמידותם, גם בתנאים קשים במיוחד.
לוי שטראוס, מהגר יהודי מגרמניה שדווקא עשה כסף מהבהלה לזהב
נדודים אחרי פרנסה וחופש
מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, בשנות השישים של המאה ה- 19, ומלחמות האינדיאנים שבאו אחריה, הביאו גברים רבים לעזוב את בתיהם ולהשאיר משפחות חשופות לעזובה וביזה.
שחרור העבדים הביא לגלים של שחורים שיצאו מהדרום אל הערים הגדולות שבצפון, כדי למצוא פרנסה ובית.
הגל הבא של נדודים ברחבי היבשת הגיע בשנות השלושים של המאה העשרים, וגם כאן המוטיבציה העיקרית היתה התקווה, אם לא לזהב, לפחות לעבודה מפרנסת. בשנת 1929 קרסה הבורסה בניו יורק ואיתה כלכלת ארצות הברית והעולם. הכלים שעומדים לרשות ממשלת ארצות הברית כיום (כך אנו מקווים) למנוע שפל גדול, לא עמדו לרשותה אז, ומאות אלפי גברים, נשים וילדים מצאו עצמם ללא רשת ביטחון וללא מזון להכניס לפיהם.
אז החלו נדודים של מחפשי עבודה, בעקבות עבודות עונתיות, קופצים על רכבות באופן לא חוקי, נושאים עמם חפצים מועטים וחולמים על בית חם.
הסרט "ימים ברקיע" (Days of Heaven) מתאר יפה את המציאות ההיא. סביב נדודים אלה התפתחה תרבות ה Hobos – פועלים חסרי פרוטה, הנודדים בחפשם אחר עבודה.
גל הנדודים של שנות השלושים בחיפוש אחר פרנסה
האם הסתיימו הנדודים באמריקה?
השקעה בתשתיות ובאמצעי לחימה, לקראת מלחמת העולם השנייה, הוציאה את ארצות הברית מהמיתון הקשה. גברים שוב יצאו למלחמה בחזיתות אירופה ואסיה, נשים יצאו לעבודה ואפילו הוקמה ליגת בייסבול לנשים. כל זה נגמר עם תום המלחמה ושמרנות כבדה נפלה על הארץ. אמריקה רצתה עכשיו רק שיגרה, עבודה וחיי משפחה מסודרים בפרברים שקטים.
דור הביטניקים של שנות החמישים מרד כנגד כל אלו. הטקסט המכונן של דור זה הוא כמובן "בדרכים" (On the Road) של ג'ק קרואק, שהלל את החיים לאורך Route 66, הכביש הבין-מדינתי המחבר בין שיקגו ללוס אנג'לס. ללא מחויבות, ללא עבודה קבועה, ללא הצורך לפרנס אף אחד או להגיע בזמן למקום כלשהו. גם דור ההיפים של שנות הששים, שביקשו למוטט את ערכי המשפחה השמרניים של אמריקה באמצעות מוסיקה, אהבה חופשית וסמים, הלכו בדרך זאת וחלמו להקים קומונות עם סדר יום חברתי-משפחתי שונה וטוב יותר.
כל אחד מאיתנו, כשהוא חושב על טיול דרכים בארה"ב, נזכר בכל המיתולוגיות הללו, הולך בדרכים שכבר הותוו ומוצא לו את נתיבו.
.jpg)
טיולים לדרום ומרכז אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
