.jpg)
.jpg)
טיפוס הרים בהימלאיה:
העפלה לפסגת הר צ'ו-אויו
מאת: דניאל קרן
"צעדתי שני צעדים לאחור – ובום! פתאום אני באוויר, לא יודע מה קורה, עם כרטיס לכיוון אחד על רכבת האימים. אני מחליק במהירות במורד המושלג, מתגלגל, מתהפך, רואה לרגע שמיים ולרגע שלג, שמיים ושלג, תופס תאוצה במדרון ולא מצליח לעצור. ואז ראיתי את קונסנטין מאה מטר מתחתיי, בעמידת בייסבול, רגליו נטועות עמוק בשלג. טסתי אליו, פגעתי בו כמו פגז ונאחזתי בו בכל כוחותיי. ההתנגשות העיפה אותו ושנינו המשכנו להתגלגל למטה לפותים זה בזה עד שהחבל שאבטח את קונסנטין נמתח ועצר אותנו".
מטפס למרגלות פסגת צ'ו-אויו, ההר השישי בגובהו בעולם (צילום: DanielPrudek)
הר צ'ו-אויו (5), הר אוורסט (4) ויעדים נוספים המוזכרים בכתבה להגדלה לחצו למעלה משמאל
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
הכנות לטיפוס בהימלאיה
למחרת נחתתי בקטמנדו, כבישים בוציים בין מקדשים חרבים וחנויות צבעוניות, ריקשות, צופרי מוניות ועשן של תלת אופניים ממונעים. במלון על גבעה, הרחק מהמולת העיר, פגשתי את חמשת חברי משלחת נעלי היי-טק (החברה שנתנה את חסותה למסע) שבאו לטפס גם הם. שותפי לחדר ובקרוב לאוהל הוא פול מורו, מהנדס מחשבים אמריקאי ששוהה בהודו בשליחות ממשלת ארצות הברית. הוא מטפס ותיק, שטיפס, בין השאר, פעמיים על האוורסט ופעמיים על הר מקינלי שבאלסקה. מלבדו – ויילה וג'סי, זוג אירי. הוא אלוף סקי ורץ מרתון, היא אלופת העולם באקסטרים סקי. הם מתכוונים לרדת מהפיסגה במגלשיים. עוד נמצאו איתנו ג'וזי, גם היא אירית, ובארני, המדריך הבריטי, בחור נעים ועדין. אין פלא שהשיחות בארוחת הערב עוסקות במסלולים, בסיפורי טיפוס ומטפסים מפורסמים.
בתום ההכנות יצאנו לעבר גשר הידידות ( Friendship Bridge), מעבר הגבול בין נפאל לטיבט. הכביש ההררי משובש מאוד ומועד למפולות בוץ וסלעים, וכאשר נוסעים כך בתא מטען פתוח של משאית, בדרך הצרה על סף תהום, הסכנות שבטיפוס כמעט מתגמדות. שלוש פעמים לאורך הדרך נתקלנו במפולות שחסמו את הכביש או הרסו אותו ונאלצנו לחלוץ את נעלינו ולחצות ברגל נהר קפוא או לטפס על הסלעים שהידרדרו, כדי להגיע לצד שני ולהמשיך במשאית אחרת.
לאחר כמה ימים של התאקלמות והסתגלות לגובה ( וגם לבתי מלון משונים: חמישה אנשים בחדר, על התקרה פרוש סדין ובערב אפשר לראות דרכו את רגלי העכברושים שרצים עליו) הגענו לכפר הטיבטי טינגרי ( Tingri) השוכן על כביש קטמנדו-להסה, בעמק שטוח שגובהו 4,350 מטר, מוקף הרים חומים וצחיחים משלושה עברים ורכס ההימלאיה המושלג מדרום. זאת נקודת היציאה לאוורסט ולצ'ו-אויו, שנשקפים מכאן בחדות, יפהפיים ומרשימים. צ'ו-אויו שוכן במרחק כ-70 קילומטר מהאוורסט וגובהו 8,201 מטר - ההר השישי בגובהו בעולם והגבוה ביותר בהרים שטיפסתי עליהם עד היום.
בכפר יש משלחות רבות נוספות, ובין היתר פגשתי שני בחורים ספרדים שתכננו לטפס על הר סמוך, שישאפאנגמה שמו ( Shishapangma, 8.027) הם שמחו לפטפט עם דובר ספרדית ואני ניצלתי את ההזדמנות לעורר את הספרדית הרדומה שלי. כעבור כשבועיים, בעיצומו של הטיפוס, שמעתי שהייתה מפולת שלגים בהר שישאפאנגמה. אחד משני הבחורים נהרג בה וחברו נפצע קשה.
אגם גויקו gokyo על מסלול סובב צ'ו-אויו, ליהנות מהנופים מבלי להגיע לפיסגה (צילום: DanielPrudek)
הטיפוס המפרך לפיסגה
מטינגרי יצאנו למחנה הבסיס, שגובהו 4,800 מטר. כאן, למרבה ההפתעה, ציפתה לנו המקבילה המקומית לסוויטה במלון חמישה כוכבים: אוהלים מלאים ממתקים, גבינות, עוגות תפוחים, יין לבן ואדום, פרחים על השולחן וטבח מצוין שיתלווה אלינו עד למחנה הבא. מכאן, יומיים של צעידה ארוכה אך לא קשה במיוחד אל מחנה ABC כלומר, Advanced base camp, בגובה 5,700 מטר. לילות קשים. אני מתעורר מכאבי ראש עזים. כדי להקל על ההתאקלמות בגבהים, לא נטפס בשיטה האלפיניסטית, ישר למעלה, אלא בשיטת המשלחת: נעלה למחנה הבא, נשאיר שם ציוד, נרד למחנה הקודם ללינה וחוזר חלילה. זו שיטה הדרגתית ובטוחה יותר, אבל היא מפרכת וסיזיפית: למעשה נטפס על ההר שלוש פעמים.
מ ABC עלינו לקמפ 1 שגובהו 6,400 מטר. העלייה המתונה נהפכה למדרון תלול, וההליכה נעשתה משימה מורכבת: לפני כל צעד יש לשאוף שתי שאיפות עמוקות כדי לספק לשרירים את החמצן הדרוש למאמץ. בקמפ 1 השארנו ציוד, נחנו מעט וחזרנו על עקבותינו לקמפ ABC . בירידה היה קל יותר להתפעל מהנוף המרהיב: רכסי הרים מושלגים מעוטרים בכתרי עננים, דממה ושלווה מופלאה שאין בשום מקום אחר.
את היום הבא בילינו ב"התאקלמות", ובמילים אחרות - בבטלה. בקרב המשלחות השכנות במאהל שלנו יש חולים רבים: מחלת גובה, דלקת ריאות ושיעולים קשים תוקפים רבים מהמטפסים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה בשל דלילות החמצן. פול שותפי לאוהל, מתמודד עם הכל בשלווה של מקצוען: מאחוריו 15 ריצות מרתון וזו השנה השמינית ברציפות שהוא מטפס בהימלאיה. דם, ויילה וג'סי בכושר מעולה. ג'וזי התאמצה מאוד בעלייה ונזקקה להרבה עידוד ותמיכה כדי שלא לוותר ולפרוש כבר עכשיו.
רק כעבור ארבעה ימים, לאחר שטיפסנו בפעם השלישית לקמפ 1, זכינו לישון שם, אם אפשר לכנות זאת כך. אומנם בגובה הזה עדיין אפשר לישון בגטקס (ככל שנעפיל ייתוספו שכבות בגדים ללינה, עד שנישן לבושים בכל בגדינו), אבל גם כך צפוף למדי: שכני לשק השינה הם המצלמה, בקבוק מים, בקבוק להשתנה, הכפפות והנעליים שלא יקפאו.
טיפוס הרים בהימלאיה אל פסגת צ'ו-אויו (צילום: דניאל קרן)
המשבר בדרך לפיסגה
כעבור יומיים, בדרך לקמפ 2 בגובה 7,100 מטר, התרחש המשבר הראשון בקבוצה. בקטע מתון למדי ביקש בארני, המדריך, מג'וזי להשתחרר מחבל האבטחה והיא, מתוך פחד ליפול, סירבה. התפתח דיון סוער, מלווה דמעות, ובסיומו הבהיר לה בארני שסיכוייה להעפיל לפיסגה אפסיים. ג'וזי השתכנעה, נפרדה מאיתנו וירדה מההר.
ככל שמעפילים הנוף יפה יותר והלילות אכזריים יותר. כאשר נכנסים לשק השינה, בשעות אחר הצהריים קר מאוד - בסביבות מינוס 20 מעלות - והרוח מצליפה בדפנות האוהל בלי רחמים. הלילה מתאפיין במעברים מערנות מוחלטת לדמדומים רדופי מחשבות טרופות. לפעמים אפשר לתפוש כמה תנומות. כשלא מטפסים, גם חלק גדול משעות היום עובר ברביצה בתוך שקי השנה, מול להבת הגזייה שמפשירה שלג לאט לאט. אחר יומיים של בטלה שכזאת נדמה שהכושר אבד, כל מטלה נראית קשה מנשוא, רק המחשבה על הפיסגה מאיצה את פעימות הלב.
כשהגענו למחנה מספר 3 פרשו מהמשלחת שלנו עוד שני חברים: ויילה וג'סי. זה כמה ימים שג'סי, חרף ניסיונו העשיר בטיפוס, סובל ממחלת גבהים ומנדודי שינה, ונתקף כאבי ראש מייסרים והזיות קשות בלילות. הוא לוקה בתשישות נפשית ומרגיש שהוא עומד לצאת מדעתו. לכן נאלץ לוותר ולרדת בשלב הזה, ויילה הצטרפה אליו. נשארנו רק פול ואני.
על פנינו חולפים בדרך למטה מטפסים ומטפסות שהגיעו לפיסגה, ובהם דניס, מכרי הרופא משדה התעופה של בנגקוק. פגישה סוריאליסטית: הוא בא מולי בחליפת טיפוס אדומה לוהטת על הרקע הלבן, מנופף בידו וצורח באקסטאזה: "נגעתי בשמים, נגעתי בשמים!"
טיפוס לפסגת צ'ו-אויו בהרי ההימלאיה (צילום: דניאל קרן)
יוצאים לעבר הפיסגה
כבר שלושה שבועות בקרוב אנחנו על ההר, עולים ויורדים לסירוגין, והיום הוא יומה של העלייה האחרונה, המכרעת. אנחנו במחנה 3, בגובה 7,500 מטר. שעת היציאה נקבעה לשלוש לפנות בוקר, כדי שנספיק לעלות ולרדת לפני החשיכה. ירח מלא יאיר את דרכנו, כך קיווינו.
ההכנות ליציאה מתחילות באוהל, בשק השינה. אני עוטה שלושה זוגות תחתונים וגופיות תרמיים ארוכים, עליהם אוברול עבה מבד סינתטי ומעליו חליפה תרמית. בסוף התהליך אני מתמוטט, חסר נשימה. בגובה הזה כל מאמץ, גם של ההתלבשות מכלה את הנשימה.
פול, לידי, פועל לפי ההנחיות שבמחברתו. הוא ממוקד ושיטתי ב- 1993 טיפס על האוורסט, ומשלא הצליח להגיע לפיסגה שב אליו ב-1994 והפעם העפיל - אך במחיר ארבע אצבעות מאצבעות רגליו. פעם אחת, רגע לפני היציאה, ניסיתי לשכנע אותו להצטלם על רקע הנוף המדהים. "זה עניין רציני, יש לנו פה ג'וב, לטפס על ההר" השיב לי בתוכחה ויצא לדרך.
כשסיימנו את ההכנות נשכבנו בשקי השינה הכתומים, שתינו תה וכרסמנו חטיפי שוקולד עתירי אנרגיה. החשיכה יורדת, על שינה אין לדבר, גם לא על נמנום. בגבהים דלילי החמצן האלה אפילו החלומות בהקיץ אינם אפשריים. אני לכוד בשק השינה תחת חמש שכבות של בגדים, האדרנלין גואה עם המחשבה על הפיסגה. אני בוהה בלהבה הכחולה של הגזייה, נלחם בהזיות של הליכה ממושכת בשלג, פוקח עיניים ומחכה. הרוח חובטת באוהל באלימות וממטירה עלינו את נטיפי הקרח שקפאו על התקרה מאדי הנשימה שלנו.
באחת לפנות בוקר מתחילים סוף-סוף בהכנות ליציאה. אני שולח יד אל מחוץ לאוהל, אוסף חופן שלג ומכניס אותו לסיר שעל הגזייה להפשרה. היד, קפואה ונוקשה, מופשטת מהכפפה ומוכנסת לשק השינה לחימום. מין דו-קיום כנוע עם פגעי הקור והגובה.
הגיע הרגע לצאת משקי השינה. לאורו העמום של פנס הראש שלי אני נאבק במערכת ההנעלה של נעל הטיפוס ונאלץ לשכב לנוח בין נעל שמאל לנעל ימין. בדקה לשלוש אני פותח את רוכסן האוהל ויצא החוצה. הירח המלא והמיוחל נמצא מעלינו, חבוי מאחורי העננים. אצלנו עלטה גמורה ושלג שהרוח מטיחה בעוצמה. אני כורע לחבר את סוליית המסמרים למגפיים מהר ככל האפשר, כדי שלא לחטוף כוויות קור באצבעותיי, ואנחנו יוצאים לדרך: פול ואני עם בארני ועם דאווה, המלווה הטיבטי שלנו.
צ'ו-אויו בייס קמפ, ההכנות ליציאה מתחילות באוהל (צילום: DanielPrudek)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מבחן בדרך לפיסגה
השלג שירד הלילה מחק את השביל ואנחנו מפלסים דרך בשלג הטרי לעבר כתר הסלעים שמקיף את פסגת ההר. ההליכה - עקב בצד אגודל - מאומצת מאוד: צעד, ארבע נשימות, צעד, ארבע נשימות. כל כמה צעדים הגוף נעצר ולא זז. מחכים ושוב: צעד, ארבע נשימות.
כעבור שעה, עדיין בחשיכה מוחלטת ותחת מטר שלג, אנחנו עומדים מול קיר סלעי מכוסה קרח שגובהו כ- 20 מטר. מראש הקיר משתלשל חבל שהוכן מבעוד מועד. בארני מטפס ראשון ואחריו תורי. הידיים בכפפות העבות לופתות את החבל ומושכות את הגוף למעלה, האלומה של פנס הראש מאירה את הסלע ואני בוטש בקרח בנעלים הממוסמרות ומנסה למצוא מדרך לכף הרגל. המאמץ לא יתואר. האחיזה בחבל עוצרת את זרימת הדם בידי ועד מהרה אני מאבד את התחושה באצבעותיי.
פול ודאווה עולים אחריי לראש החומה - אני רואה את אלומת האור של פול מגששת על הסלעים. אנחנו ממשיכים להתקדם ובאופק השחר מתחיל להפציע. אגב הליכה אני מנער את יד ימין להזרים דם לאצבעות: ללא הועיל. האצבעות קפואות לחלוטין וללא תחושה. אני יודע בוודאות שאם לא אעצור ואחמם אותן הן ישחירו, יתבקעו וחלקים מהן יאבדו. אבל איך אפשר לעצור באמצע המדרון התלול? אני בועט בשלג, יוצר לי מעין מדרגה לעמוד עליה ותוחב את שתי ידי עמוק בבית השחי. אני מפציר באחרים שימשיכו, קר מאוד לעמוד כך, חשופים לרוח. אבל הם עומדים ומחכים לי. חולפות כמה דקות קשות, האצבעות מפשירות מעט ואנחנו ממשיכים ללכת.
הנתיב הולך ונעשה תלול. מתחתינו מדרון מושלג של מאות מטרים. צעד לא נכון פירושו החלקה במורד והתרסקות בתהום. אני מתרכז ומתכנן כל צעד לפני שאני נועץ את הסוליה המסומרת בשלג. נזכר באשתי ובילדים ובמה שהבטחתי להם. השעה כבר שמונה בבוקר, הרוח אינה שוככת ובאופק מופיעים פתאום עננים מבשרי רע.
המתח הנפשי שבטיפוס על המדרון התלול, דלילות החמצן והקור המהמם, בסביבות מינוס 30 מעלות ברוח, כל אלה שואבים את כוחותיי. אני ממשיך להתקדם, צעד-צעד, נזכר באימונים המפרכים שהתאמנתי בארץ במשך חודשים ואומר לעצמי שעכשיו הם אמורים לבוא לידי ביטוי. אבל הכוח אוזל והולך.
אני יודע שאני חזק דיי להגיע לפיסגה. אנחנו בגובה 8,000 מטר ונגיע למעלה בתוך כשעה. אני אדרוך על נקודה הכי גבוהה בהר הזה, אגע בשמים, אספיק להצטלם לפני שהמצלמה תקפא. אין לי ספק שמאמץ אדיר, אחרון, יביא אותי לפיסגה, אבל לא זאת השאלה: השאלה היא אם אוכל לחזור משם.
ענני הסערה מתקרבים והולכים, הגוף רעב לחמצן והמשאבים הדרושים לריכוז ומאמץ מתכלים במהירות. מצד שני: עליתי 8,000 מטר, חסרים לי רק עוד 200 מטר לפיסגה. לוותר עכשיו?
אני מטפס עוד כמה מטרים ורואה את בארני. הוא צועק אלי משהו אבל אי אפשר לשמוע דבר ברוח השואגת. הוא מושיט לי את קצה החבל וזאת מחווה שאני מבין בלי מילים: ההחלטה בידי, אם להמשיך למעלה או להירתם לחבל ולרדת עם בארני, קשור ומאובטח. לא זה הרגע להרהורים פילוסופיים כגון מה חשוב יותר, הדרך או המטרה. אבל אני נזכר שוב במשפחתי, ולוקח את החבל. בנקודה הזאת הסתיים הטיפוס שלי, והיום אני מאמין שאילו המשכתי, סיכויי לחזור חי או בריא נמוכים מאוד.
פול, נחוש כתמיד, החליט להמשיך לטפס ודאווה ליווה אותו. אנחנו התחלנו לרדת בסופה, אני ראשון ובארני מאחורי, צועק ברוח העזה. הרוח מצליפה בפנים והלחיים, מתחת לכובע הגרב, חסרות תחושה. ניסתי לשמור על ערנות למרות התשישות. בתוך דקות ירדנו מרחק שטיפסנו במשך שעות. בארני היה מתוח מאוד. הוא ידע כמה מסוכן לצעוד על מדרון תלול במזג אויר גרוע ובאפיסת כוחות. התקרבנו והלכנו לכתר הסלעים מצדו העליון ופתאום, ללא שום התרעה, אנחנו באוויר. משב רוח עז הרים אותנו והעיף אותנו לתהום. מתגלגלים מטה במהירות מטורפת ללא שום שליטה. ניסיתי לנעוץ את גרזן הקרח שלי בקרקע, אבל לא היה לי סיכוי.
כעבור כמה עשרות מטרים הרגשתי מתיחה ברתמה: החבל, שהיה מעוגן ביתד, נמתח ועצר אותנו מטרים ספורים מעל המצוק, על סף התהום כמעט. חיפשתי נקודת אחיזה ושנינו נעמדנו, חסרי מילים, וחזרנו לשביל. כעבור כמה מטרים גלשתי בסנפלינג במורד הסלעים שכל כך התייגעתי לטפס עליהם בבוקר, ולאחר עוד הליכה קצרה התמוטטתי בתוך האוהל במחנה 3 ואילצתי את עצמי לשתות ולכרסם שוקולד.
צ'ו-אויו בייס קמפ, יופי שקשה לתאר (צילום: DanielPrudek)
התאונה והחילוץ
הספקתי לנמנם כמה דקות עד ששמעתי את החדשות הרעות בוקעות ממכשיר הקשר של בארני: המדריך הראשי של המחנה ראה בטלסקופ את פול נופל במדרון ולא ברור מה מצבו. מיד התארגנו במאהל שלושה מטפסים מנוסים וחזקים ויצאו לעברו עם עזרה ראשונה, חבלים ומיכלי חמצן. הייתי תשוש מכדי להצטרף והתחלתי להפשיר שלג באוהל. אחר כל התברר שפול החליט להמשיך להעפיל לפיסגה. דאווה שליווה אותו לא הרגיש טוב. הוא נתקף סחרחורת וכאבי ראש עזים, התחיל להקיא ונחפז לרדת. פול הגיע לפיסגה ובדרכו למטה, באפיסת כוחות ובמזג אוויר סוער, מעד, התעופף באוויר, נחת על אפו, התגלגל כחמישים מטר במורד התלול ולמזלו נעצר.
בשל החבטה בראשו איבד את ההכרה וכשהתעורר גילה שכף ידו הימנית סובלת מכוויות קור. מטושטש מהחבלה בראשו, מתשישות ומחוסר חמצן, לא היה מסוגל ללכת, ולולא נקלט בעדשת הטלסקופ קרוב לוודאי שהיה קופא למוות. למעשה, חייו ניצלו פעמיים: בפעם הראשונה כשנעצר בנפילתו כנגד כל הסיכויים, ובשניה כשנצפה בטלסקופ.
את שלושת המטפסים שנשלחו להצילו לא זיהה, אף על פי שהכיר אותם היטב. הם חיברו אותו למיכל חמצן, הורידו אותו למחנה והשכיבו באוהל שלנו. חלצתי את נעלי הטיפוס שלו, כיסיתי אותו במעיל הפוך שלי והשקיתי אותו בתה עם הרבה סוכר. רופאה ניו-זילנדית ממשלחת שכנה שבדקה אותו, נתנה לו תרופה והורתה להמשיך ולספק לו חמצן במשך הלילה. כל שעתיים קמתי לבדוק שהחמצן זורם והוא נושם.
למחרת נקשר פול לבארני וירד למטה, עדיין מחובר למיכל החמצן. אני העמסתי את האוהל על הגב, גלשתי בסנפלינג לאורך החבל השחור שקיוויתי שיחזיק מעמד, והתחלתי את הדרך הארוכה בחזרה לכפר סבא.
מידע נוסף
כתבות נוספות
אגם גויקו gokyo על מסלול סובב צ'ו-אויו, ליהנות מהנופים מבלי להגיע לפיסגה (צילום: DanielPrudek)
טיפוס הרים בהימלאיה אל פסגת צ'ו-אויו (צילום: דניאל קרן)
המשבר בדרך לפיסגה
כעבור יומיים, בדרך לקמפ 2 בגובה 7,100 מטר, התרחש המשבר הראשון בקבוצה. בקטע מתון למדי ביקש בארני, המדריך, מג'וזי להשתחרר מחבל האבטחה והיא, מתוך פחד ליפול, סירבה. התפתח דיון סוער, מלווה דמעות, ובסיומו הבהיר לה בארני שסיכוייה להעפיל לפיסגה אפסיים. ג'וזי השתכנעה, נפרדה מאיתנו וירדה מההר.
ככל שמעפילים הנוף יפה יותר והלילות אכזריים יותר. כאשר נכנסים לשק השינה, בשעות אחר הצהריים קר מאוד - בסביבות מינוס 20 מעלות - והרוח מצליפה בדפנות האוהל בלי רחמים. הלילה מתאפיין במעברים מערנות מוחלטת לדמדומים רדופי מחשבות טרופות. לפעמים אפשר לתפוש כמה תנומות. כשלא מטפסים, גם חלק גדול משעות היום עובר ברביצה בתוך שקי השנה, מול להבת הגזייה שמפשירה שלג לאט לאט. אחר יומיים של בטלה שכזאת נדמה שהכושר אבד, כל מטלה נראית קשה מנשוא, רק המחשבה על הפיסגה מאיצה את פעימות הלב.
כשהגענו למחנה מספר 3 פרשו מהמשלחת שלנו עוד שני חברים: ויילה וג'סי. זה כמה ימים שג'סי, חרף ניסיונו העשיר בטיפוס, סובל ממחלת גבהים ומנדודי שינה, ונתקף כאבי ראש מייסרים והזיות קשות בלילות. הוא לוקה בתשישות נפשית ומרגיש שהוא עומד לצאת מדעתו. לכן נאלץ לוותר ולרדת בשלב הזה, ויילה הצטרפה אליו. נשארנו רק פול ואני.
על פנינו חולפים בדרך למטה מטפסים ומטפסות שהגיעו לפיסגה, ובהם דניס, מכרי הרופא משדה התעופה של בנגקוק. פגישה סוריאליסטית: הוא בא מולי בחליפת טיפוס אדומה לוהטת על הרקע הלבן, מנופף בידו וצורח באקסטאזה: "נגעתי בשמים, נגעתי בשמים!"
טיפוס לפסגת צ'ו-אויו בהרי ההימלאיה (צילום: דניאל קרן)
יוצאים לעבר הפיסגה
כבר שלושה שבועות בקרוב אנחנו על ההר, עולים ויורדים לסירוגין, והיום הוא יומה של העלייה האחרונה, המכרעת. אנחנו במחנה 3, בגובה 7,500 מטר. שעת היציאה נקבעה לשלוש לפנות בוקר, כדי שנספיק לעלות ולרדת לפני החשיכה. ירח מלא יאיר את דרכנו, כך קיווינו.
ההכנות ליציאה מתחילות באוהל, בשק השינה. אני עוטה שלושה זוגות תחתונים וגופיות תרמיים ארוכים, עליהם אוברול עבה מבד סינתטי ומעליו חליפה תרמית. בסוף התהליך אני מתמוטט, חסר נשימה. בגובה הזה כל מאמץ, גם של ההתלבשות מכלה את הנשימה.
פול, לידי, פועל לפי ההנחיות שבמחברתו. הוא ממוקד ושיטתי ב- 1993 טיפס על האוורסט, ומשלא הצליח להגיע לפיסגה שב אליו ב-1994 והפעם העפיל - אך במחיר ארבע אצבעות מאצבעות רגליו. פעם אחת, רגע לפני היציאה, ניסיתי לשכנע אותו להצטלם על רקע הנוף המדהים. "זה עניין רציני, יש לנו פה ג'וב, לטפס על ההר" השיב לי בתוכחה ויצא לדרך.
כשסיימנו את ההכנות נשכבנו בשקי השינה הכתומים, שתינו תה וכרסמנו חטיפי שוקולד עתירי אנרגיה. החשיכה יורדת, על שינה אין לדבר, גם לא על נמנום. בגבהים דלילי החמצן האלה אפילו החלומות בהקיץ אינם אפשריים. אני לכוד בשק השינה תחת חמש שכבות של בגדים, האדרנלין גואה עם המחשבה על הפיסגה. אני בוהה בלהבה הכחולה של הגזייה, נלחם בהזיות של הליכה ממושכת בשלג, פוקח עיניים ומחכה. הרוח חובטת באוהל באלימות וממטירה עלינו את נטיפי הקרח שקפאו על התקרה מאדי הנשימה שלנו.
באחת לפנות בוקר מתחילים סוף-סוף בהכנות ליציאה. אני שולח יד אל מחוץ לאוהל, אוסף חופן שלג ומכניס אותו לסיר שעל הגזייה להפשרה. היד, קפואה ונוקשה, מופשטת מהכפפה ומוכנסת לשק השינה לחימום. מין דו-קיום כנוע עם פגעי הקור והגובה.
הגיע הרגע לצאת משקי השינה. לאורו העמום של פנס הראש שלי אני נאבק במערכת ההנעלה של נעל הטיפוס ונאלץ לשכב לנוח בין נעל שמאל לנעל ימין. בדקה לשלוש אני פותח את רוכסן האוהל ויצא החוצה. הירח המלא והמיוחל נמצא מעלינו, חבוי מאחורי העננים. אצלנו עלטה גמורה ושלג שהרוח מטיחה בעוצמה. אני כורע לחבר את סוליית המסמרים למגפיים מהר ככל האפשר, כדי שלא לחטוף כוויות קור באצבעותיי, ואנחנו יוצאים לדרך: פול ואני עם בארני ועם דאווה, המלווה הטיבטי שלנו.
צ'ו-אויו בייס קמפ, ההכנות ליציאה מתחילות באוהל (צילום: DanielPrudek)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מבחן בדרך לפיסגה
השלג שירד הלילה מחק את השביל ואנחנו מפלסים דרך בשלג הטרי לעבר כתר הסלעים שמקיף את פסגת ההר. ההליכה - עקב בצד אגודל - מאומצת מאוד: צעד, ארבע נשימות, צעד, ארבע נשימות. כל כמה צעדים הגוף נעצר ולא זז. מחכים ושוב: צעד, ארבע נשימות.
כעבור שעה, עדיין בחשיכה מוחלטת ותחת מטר שלג, אנחנו עומדים מול קיר סלעי מכוסה קרח שגובהו כ- 20 מטר. מראש הקיר משתלשל חבל שהוכן מבעוד מועד. בארני מטפס ראשון ואחריו תורי. הידיים בכפפות העבות לופתות את החבל ומושכות את הגוף למעלה, האלומה של פנס הראש מאירה את הסלע ואני בוטש בקרח בנעלים הממוסמרות ומנסה למצוא מדרך לכף הרגל. המאמץ לא יתואר. האחיזה בחבל עוצרת את זרימת הדם בידי ועד מהרה אני מאבד את התחושה באצבעותיי.
פול ודאווה עולים אחריי לראש החומה - אני רואה את אלומת האור של פול מגששת על הסלעים. אנחנו ממשיכים להתקדם ובאופק השחר מתחיל להפציע. אגב הליכה אני מנער את יד ימין להזרים דם לאצבעות: ללא הועיל. האצבעות קפואות לחלוטין וללא תחושה. אני יודע בוודאות שאם לא אעצור ואחמם אותן הן ישחירו, יתבקעו וחלקים מהן יאבדו. אבל איך אפשר לעצור באמצע המדרון התלול? אני בועט בשלג, יוצר לי מעין מדרגה לעמוד עליה ותוחב את שתי ידי עמוק בבית השחי. אני מפציר באחרים שימשיכו, קר מאוד לעמוד כך, חשופים לרוח. אבל הם עומדים ומחכים לי. חולפות כמה דקות קשות, האצבעות מפשירות מעט ואנחנו ממשיכים ללכת.
הנתיב הולך ונעשה תלול. מתחתינו מדרון מושלג של מאות מטרים. צעד לא נכון פירושו החלקה במורד והתרסקות בתהום. אני מתרכז ומתכנן כל צעד לפני שאני נועץ את הסוליה המסומרת בשלג. נזכר באשתי ובילדים ובמה שהבטחתי להם. השעה כבר שמונה בבוקר, הרוח אינה שוככת ובאופק מופיעים פתאום עננים מבשרי רע.
המתח הנפשי שבטיפוס על המדרון התלול, דלילות החמצן והקור המהמם, בסביבות מינוס 30 מעלות ברוח, כל אלה שואבים את כוחותיי. אני ממשיך להתקדם, צעד-צעד, נזכר באימונים המפרכים שהתאמנתי בארץ במשך חודשים ואומר לעצמי שעכשיו הם אמורים לבוא לידי ביטוי. אבל הכוח אוזל והולך.
אני יודע שאני חזק דיי להגיע לפיסגה. אנחנו בגובה 8,000 מטר ונגיע למעלה בתוך כשעה. אני אדרוך על נקודה הכי גבוהה בהר הזה, אגע בשמים, אספיק להצטלם לפני שהמצלמה תקפא. אין לי ספק שמאמץ אדיר, אחרון, יביא אותי לפיסגה, אבל לא זאת השאלה: השאלה היא אם אוכל לחזור משם.
ענני הסערה מתקרבים והולכים, הגוף רעב לחמצן והמשאבים הדרושים לריכוז ומאמץ מתכלים במהירות. מצד שני: עליתי 8,000 מטר, חסרים לי רק עוד 200 מטר לפיסגה. לוותר עכשיו?
אני מטפס עוד כמה מטרים ורואה את בארני. הוא צועק אלי משהו אבל אי אפשר לשמוע דבר ברוח השואגת. הוא מושיט לי את קצה החבל וזאת מחווה שאני מבין בלי מילים: ההחלטה בידי, אם להמשיך למעלה או להירתם לחבל ולרדת עם בארני, קשור ומאובטח. לא זה הרגע להרהורים פילוסופיים כגון מה חשוב יותר, הדרך או המטרה. אבל אני נזכר שוב במשפחתי, ולוקח את החבל. בנקודה הזאת הסתיים הטיפוס שלי, והיום אני מאמין שאילו המשכתי, סיכויי לחזור חי או בריא נמוכים מאוד.
פול, נחוש כתמיד, החליט להמשיך לטפס ודאווה ליווה אותו. אנחנו התחלנו לרדת בסופה, אני ראשון ובארני מאחורי, צועק ברוח העזה. הרוח מצליפה בפנים והלחיים, מתחת לכובע הגרב, חסרות תחושה. ניסתי לשמור על ערנות למרות התשישות. בתוך דקות ירדנו מרחק שטיפסנו במשך שעות. בארני היה מתוח מאוד. הוא ידע כמה מסוכן לצעוד על מדרון תלול במזג אויר גרוע ובאפיסת כוחות. התקרבנו והלכנו לכתר הסלעים מצדו העליון ופתאום, ללא שום התרעה, אנחנו באוויר. משב רוח עז הרים אותנו והעיף אותנו לתהום. מתגלגלים מטה במהירות מטורפת ללא שום שליטה. ניסיתי לנעוץ את גרזן הקרח שלי בקרקע, אבל לא היה לי סיכוי.
כעבור כמה עשרות מטרים הרגשתי מתיחה ברתמה: החבל, שהיה מעוגן ביתד, נמתח ועצר אותנו מטרים ספורים מעל המצוק, על סף התהום כמעט. חיפשתי נקודת אחיזה ושנינו נעמדנו, חסרי מילים, וחזרנו לשביל. כעבור כמה מטרים גלשתי בסנפלינג במורד הסלעים שכל כך התייגעתי לטפס עליהם בבוקר, ולאחר עוד הליכה קצרה התמוטטתי בתוך האוהל במחנה 3 ואילצתי את עצמי לשתות ולכרסם שוקולד.
צ'ו-אויו בייס קמפ, יופי שקשה לתאר (צילום: DanielPrudek)
התאונה והחילוץ
הספקתי לנמנם כמה דקות עד ששמעתי את החדשות הרעות בוקעות ממכשיר הקשר של בארני: המדריך הראשי של המחנה ראה בטלסקופ את פול נופל במדרון ולא ברור מה מצבו. מיד התארגנו במאהל שלושה מטפסים מנוסים וחזקים ויצאו לעברו עם עזרה ראשונה, חבלים ומיכלי חמצן. הייתי תשוש מכדי להצטרף והתחלתי להפשיר שלג באוהל. אחר כל התברר שפול החליט להמשיך להעפיל לפיסגה. דאווה שליווה אותו לא הרגיש טוב. הוא נתקף סחרחורת וכאבי ראש עזים, התחיל להקיא ונחפז לרדת. פול הגיע לפיסגה ובדרכו למטה, באפיסת כוחות ובמזג אוויר סוער, מעד, התעופף באוויר, נחת על אפו, התגלגל כחמישים מטר במורד התלול ולמזלו נעצר.
בשל החבטה בראשו איבד את ההכרה וכשהתעורר גילה שכף ידו הימנית סובלת מכוויות קור. מטושטש מהחבלה בראשו, מתשישות ומחוסר חמצן, לא היה מסוגל ללכת, ולולא נקלט בעדשת הטלסקופ קרוב לוודאי שהיה קופא למוות. למעשה, חייו ניצלו פעמיים: בפעם הראשונה כשנעצר בנפילתו כנגד כל הסיכויים, ובשניה כשנצפה בטלסקופ.
את שלושת המטפסים שנשלחו להצילו לא זיהה, אף על פי שהכיר אותם היטב. הם חיברו אותו למיכל חמצן, הורידו אותו למחנה והשכיבו באוהל שלנו. חלצתי את נעלי הטיפוס שלו, כיסיתי אותו במעיל הפוך שלי והשקיתי אותו בתה עם הרבה סוכר. רופאה ניו-זילנדית ממשלחת שכנה שבדקה אותו, נתנה לו תרופה והורתה להמשיך ולספק לו חמצן במשך הלילה. כל שעתיים קמתי לבדוק שהחמצן זורם והוא נושם.
למחרת נקשר פול לבארני וירד למטה, עדיין מחובר למיכל החמצן. אני העמסתי את האוהל על הגב, גלשתי בסנפלינג לאורך החבל השחור שקיוויתי שיחזיק מעמד, והתחלתי את הדרך הארוכה בחזרה לכפר סבא.
מידע נוסף
כתבות נוספות
טיפוס לפסגת צ'ו-אויו בהרי ההימלאיה (צילום: דניאל קרן)
צ'ו-אויו בייס קמפ, ההכנות ליציאה מתחילות באוהל (צילום: DanielPrudek)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מבחן בדרך לפיסגה
השלג שירד הלילה מחק את השביל ואנחנו מפלסים דרך בשלג הטרי לעבר כתר הסלעים שמקיף את פסגת ההר. ההליכה - עקב בצד אגודל - מאומצת מאוד: צעד, ארבע נשימות, צעד, ארבע נשימות. כל כמה צעדים הגוף נעצר ולא זז. מחכים ושוב: צעד, ארבע נשימות.
כעבור שעה, עדיין בחשיכה מוחלטת ותחת מטר שלג, אנחנו עומדים מול קיר סלעי מכוסה קרח שגובהו כ- 20 מטר. מראש הקיר משתלשל חבל שהוכן מבעוד מועד. בארני מטפס ראשון ואחריו תורי. הידיים בכפפות העבות לופתות את החבל ומושכות את הגוף למעלה, האלומה של פנס הראש מאירה את הסלע ואני בוטש בקרח בנעלים הממוסמרות ומנסה למצוא מדרך לכף הרגל. המאמץ לא יתואר. האחיזה בחבל עוצרת את זרימת הדם בידי ועד מהרה אני מאבד את התחושה באצבעותיי.
פול ודאווה עולים אחריי לראש החומה - אני רואה את אלומת האור של פול מגששת על הסלעים. אנחנו ממשיכים להתקדם ובאופק השחר מתחיל להפציע. אגב הליכה אני מנער את יד ימין להזרים דם לאצבעות: ללא הועיל. האצבעות קפואות לחלוטין וללא תחושה. אני יודע בוודאות שאם לא אעצור ואחמם אותן הן ישחירו, יתבקעו וחלקים מהן יאבדו. אבל איך אפשר לעצור באמצע המדרון התלול? אני בועט בשלג, יוצר לי מעין מדרגה לעמוד עליה ותוחב את שתי ידי עמוק בבית השחי. אני מפציר באחרים שימשיכו, קר מאוד לעמוד כך, חשופים לרוח. אבל הם עומדים ומחכים לי. חולפות כמה דקות קשות, האצבעות מפשירות מעט ואנחנו ממשיכים ללכת.
הנתיב הולך ונעשה תלול. מתחתינו מדרון מושלג של מאות מטרים. צעד לא נכון פירושו החלקה במורד והתרסקות בתהום. אני מתרכז ומתכנן כל צעד לפני שאני נועץ את הסוליה המסומרת בשלג. נזכר באשתי ובילדים ובמה שהבטחתי להם. השעה כבר שמונה בבוקר, הרוח אינה שוככת ובאופק מופיעים פתאום עננים מבשרי רע.
המתח הנפשי שבטיפוס על המדרון התלול, דלילות החמצן והקור המהמם, בסביבות מינוס 30 מעלות ברוח, כל אלה שואבים את כוחותיי. אני ממשיך להתקדם, צעד-צעד, נזכר באימונים המפרכים שהתאמנתי בארץ במשך חודשים ואומר לעצמי שעכשיו הם אמורים לבוא לידי ביטוי. אבל הכוח אוזל והולך.
אני יודע שאני חזק דיי להגיע לפיסגה. אנחנו בגובה 8,000 מטר ונגיע למעלה בתוך כשעה. אני אדרוך על נקודה הכי גבוהה בהר הזה, אגע בשמים, אספיק להצטלם לפני שהמצלמה תקפא. אין לי ספק שמאמץ אדיר, אחרון, יביא אותי לפיסגה, אבל לא זאת השאלה: השאלה היא אם אוכל לחזור משם.
ענני הסערה מתקרבים והולכים, הגוף רעב לחמצן והמשאבים הדרושים לריכוז ומאמץ מתכלים במהירות. מצד שני: עליתי 8,000 מטר, חסרים לי רק עוד 200 מטר לפיסגה. לוותר עכשיו?
אני מטפס עוד כמה מטרים ורואה את בארני. הוא צועק אלי משהו אבל אי אפשר לשמוע דבר ברוח השואגת. הוא מושיט לי את קצה החבל וזאת מחווה שאני מבין בלי מילים: ההחלטה בידי, אם להמשיך למעלה או להירתם לחבל ולרדת עם בארני, קשור ומאובטח. לא זה הרגע להרהורים פילוסופיים כגון מה חשוב יותר, הדרך או המטרה. אבל אני נזכר שוב במשפחתי, ולוקח את החבל. בנקודה הזאת הסתיים הטיפוס שלי, והיום אני מאמין שאילו המשכתי, סיכויי לחזור חי או בריא נמוכים מאוד.
פול, נחוש כתמיד, החליט להמשיך לטפס ודאווה ליווה אותו. אנחנו התחלנו לרדת בסופה, אני ראשון ובארני מאחורי, צועק ברוח העזה. הרוח מצליפה בפנים והלחיים, מתחת לכובע הגרב, חסרות תחושה. ניסתי לשמור על ערנות למרות התשישות. בתוך דקות ירדנו מרחק שטיפסנו במשך שעות. בארני היה מתוח מאוד. הוא ידע כמה מסוכן לצעוד על מדרון תלול במזג אויר גרוע ובאפיסת כוחות. התקרבנו והלכנו לכתר הסלעים מצדו העליון ופתאום, ללא שום התרעה, אנחנו באוויר. משב רוח עז הרים אותנו והעיף אותנו לתהום. מתגלגלים מטה במהירות מטורפת ללא שום שליטה. ניסיתי לנעוץ את גרזן הקרח שלי בקרקע, אבל לא היה לי סיכוי.
כעבור כמה עשרות מטרים הרגשתי מתיחה ברתמה: החבל, שהיה מעוגן ביתד, נמתח ועצר אותנו מטרים ספורים מעל המצוק, על סף התהום כמעט. חיפשתי נקודת אחיזה ושנינו נעמדנו, חסרי מילים, וחזרנו לשביל. כעבור כמה מטרים גלשתי בסנפלינג במורד הסלעים שכל כך התייגעתי לטפס עליהם בבוקר, ולאחר עוד הליכה קצרה התמוטטתי בתוך האוהל במחנה 3 ואילצתי את עצמי לשתות ולכרסם שוקולד.
צ'ו-אויו בייס קמפ, יופי שקשה לתאר (צילום: DanielPrudek)
התאונה והחילוץ
הספקתי לנמנם כמה דקות עד ששמעתי את החדשות הרעות בוקעות ממכשיר הקשר של בארני: המדריך הראשי של המחנה ראה בטלסקופ את פול נופל במדרון ולא ברור מה מצבו. מיד התארגנו במאהל שלושה מטפסים מנוסים וחזקים ויצאו לעברו עם עזרה ראשונה, חבלים ומיכלי חמצן. הייתי תשוש מכדי להצטרף והתחלתי להפשיר שלג באוהל. אחר כל התברר שפול החליט להמשיך להעפיל לפיסגה. דאווה שליווה אותו לא הרגיש טוב. הוא נתקף סחרחורת וכאבי ראש עזים, התחיל להקיא ונחפז לרדת. פול הגיע לפיסגה ובדרכו למטה, באפיסת כוחות ובמזג אוויר סוער, מעד, התעופף באוויר, נחת על אפו, התגלגל כחמישים מטר במורד התלול ולמזלו נעצר.
בשל החבטה בראשו איבד את ההכרה וכשהתעורר גילה שכף ידו הימנית סובלת מכוויות קור. מטושטש מהחבלה בראשו, מתשישות ומחוסר חמצן, לא היה מסוגל ללכת, ולולא נקלט בעדשת הטלסקופ קרוב לוודאי שהיה קופא למוות. למעשה, חייו ניצלו פעמיים: בפעם הראשונה כשנעצר בנפילתו כנגד כל הסיכויים, ובשניה כשנצפה בטלסקופ.
את שלושת המטפסים שנשלחו להצילו לא זיהה, אף על פי שהכיר אותם היטב. הם חיברו אותו למיכל חמצן, הורידו אותו למחנה והשכיבו באוהל שלנו. חלצתי את נעלי הטיפוס שלו, כיסיתי אותו במעיל הפוך שלי והשקיתי אותו בתה עם הרבה סוכר. רופאה ניו-זילנדית ממשלחת שכנה שבדקה אותו, נתנה לו תרופה והורתה להמשיך ולספק לו חמצן במשך הלילה. כל שעתיים קמתי לבדוק שהחמצן זורם והוא נושם.
למחרת נקשר פול לבארני וירד למטה, עדיין מחובר למיכל החמצן. אני העמסתי את האוהל על הגב, גלשתי בסנפלינג לאורך החבל השחור שקיוויתי שיחזיק מעמד, והתחלתי את הדרך הארוכה בחזרה לכפר סבא.
מידע נוסף
כתבות נוספות
צ'ו-אויו בייס קמפ, יופי שקשה לתאר (צילום: DanielPrudek)
מידע נוסף
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
דניאל קרן, מטפס הרים, רץ למרחקים ארוכים, מאמן אתלטיקה קלה ומורה לקראטה. משלב את ניסיונו הרב באתגרים פיזיים עם יכולתו לגלות כל פעם מחדש את גבולות כוחות הרוח והנפש. מסעותיו תועדו בסרטים ותוכניות טלוויזיה. האתר של דניאל קרן
|
.jpg)
.jpg)
