אמריקה: מגלים את אמריקה

הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

אמריקה: מגלים את אמריקה

כפרי נופש סנטר פארקס

מגלים את אמריקה
מאת: אוֹרי קציר

השאלה ''מי גילה את אמריקה'' מוגדרת כיום ככמעט נדושה. כולנו יודעים שספרי הלימוד התעדכנו כבר לפני שנים, שקולומבוס לא היה האדם הלבן הראשון שהגיעה לחופי היבשת הזו ושהוויקינגים הקדימו אותו בחמש מאות שנה. אבל בד בבד עם נטיעת העובדה הזו בזיכרון הקולקטיבי שלנו התפתחה לה תעשייה שלמה של טענות וראיות (שאת חלקן יש להכניס תחת מרכאות כפולות ומכופלות) המעידות כי עמים אחרים הם הם שקדמו לקולומבוס באותה נסיעה יחודית. בין השאר אפשר למצוא שם נציגים מספרד, פורטוגל, אנגליה, אירלנד, סקוטלנד, ויילס, הונגריה, מאלי, סין, יפאן, הודו, אוסטרליה ואפילו אימפריות קדומות כפיניקיה שלחופה המזרחי של הים התיכון. ובכן, הנה רשימה שתעשה לכם קצת סדר בעניינים ותבהיר מי טוען מה ואילו סימוכין הוא מעניק לטענותיו. ולמי שמעוניין: אין כאן כל מתודולוגיה מחקרית. זוהי סקירה ותו לא.
 
גילוי אמריקה, לפחות בתפיסה הפופולארית, הוא משהו שבמשך שנים רבות לא היה נתון כלל במחלוקת. אם נשאל אדם מי גילה את אמריקה, הסבירות שהוא יפלוט מייד את התשובה האוטומטית ''כריסטופר קולומבוס'' , היא גבוהה למדי. למעשה, כך מלמדים בבתי הספר מאז ומעולם, או לפחות מאז 1492. הוותק של תיאורית גילוי אמריקה על ידי קולומבוס הוא כה רב, עד כי ניכר שקשה מאוד לעקור מהשורש את התפיסה כי הוא ולא אחר היה האיש אשר דרך לראשונה על חופי העולם החדש.
 
למעשה, נגועה התפיסה שקולומבוס גילה את אמריקה באתנוצנטריות מובהקת. אין חולקין שקולומבוס לא גילה עולם ריק מיושבים, ושעם רדתו לחופי האיים הקריביים גילה שם בני שבטים מקומיים שישבו שם מימים ימימה, ושאותם כינה ''אינדיאנים''. ברור כי בני עמים אלה קדמו לאדם הלבן, אלא שהם נתפסו בתודעה הקולקטיבית האירופאית ובנגזרותיה כמי ש''היו שם'' ואילו קולומבוס תואר כמי ש''גילה'' אותם – אותם ואת היבשת שבה התגוררו. ''גילה'', משמע איתר מציאות שכבר הייתה קיימת ממילא; אבל במובן זה התכוונו הלבנים אך ורק ליבשת, ולא לתושביה הקדומים. ואולם, מאחר שמאחורי מסע קולומבוס עמדה מעצמה אירופית חשובה ואילו על זכויותיהם של האינדיאנים לא הגנה שום מעצמה לבנה, הפך קולומבוס בחמש משות השנים האחרונות ל''איש שגילה את אמריקה''.
 
 
 
 קולומבוס מניף את דגלי ספרד והכנסייה הקתולית עם נחיתתו על חופי אמריקה.
האם הסתמך על מידע של גלאים שפעלו לפניו?
מקור תמונה
 
אבל גם על נקודה היסטורית פשוטה זו נמצאו חולקים לא מעטים. ויכוחים על ראשוניותו של קולומבוס מתנהלים מזה מאות שנים. חוקרים שונים ומשונים העלו מאז המאה השש-עשרה את הסברה כי יורדי ים רבים הקדימו את קולומבוס במסעו אל היבשת הרביעית. יתר על כן, ככל שחלפו השנים כך גדל גם מספר הגירסאות הנותנות אשראי על הראשוניות לנציגים אחרים של המין האנושי. במקביל, גדל גם מספר העמים שמתוכם יצא, כביכול, המגלה שקדם לקולומבוס. מדובר, כיום, בעשרות גירסאות שונות, וקשה מאוד יהיה לבור את המוץ מהתבן בכל אחת מהן.
 
בשנים האחרונות הפך גילוי אמריקה למוקד תחרות של ממש. אם הסקנדינבים הצליחו להוכיח שהוויקינגים, בראשותו של לייף אריקסון (Leif Ericsson), הקדימו את כריסטובל קולון (שמו המקורי של קולומבוס) בחמש מאות שנה כמעט, באים עתה עמים אחרים ומנסים להוכיח שכף רגלו של בן עמם או ארצם דרכה שם קודם לכן. למעשה, אם נקבל כל גירסה כזאת כנכונה עוד יתברר לנו יום אחד כי כאשר נחת קולומבוס על חופי העולם החדש הוא מצא שם את בני מרבית הלאומים עלי אדמות. מטרת מאמר זה, אפוא, היא לרכז את כל הגרסאות לגילוי אמריקה בתקופה שקדמה למסעו של קולומבוס, בהתאם לסדר התרחשותן הכרונולוגי, לכאורה. הוא אינו מיועד לקבוע מסמרות באשר לאמיתותן של הגרסאות הללו. וכאן בדיוק צריך לשים את הסייג העיקרי לכל מה שייאמר כאן: כל הגרסאות שיובאו במאמר, למעט זו המדברת על נחיתת הוויקינגים באמריקה בערך בשנת 1000 לספירה, אינן מקובלות, בחלקן או במלואן, על הקהילה המדעית. לחלקן הובאו הוכחות שאינן מספיקות או שטרם נמצא להן הסבר סביר. ממצאים אחרים שהובאו על מנת לאשש טענות מסוימות התגלו כזיופים, ועל כן גם לא נתייחס אליהם כאן. ועוד הסתייגות אחת: האזהרה שהובאה זה עתה אינה תקפה, כמובן, לגבי בני העמים האינדיאניים, שהרי ברור ומקובל על כולנו שנוכחותם באמריקה החלה הרבה לפני עידן קולומבוס.
 
מלחמת המונגולים באבוריג'ינים
אם נפתח בהסבר המייחס את גילוי אמריקה לתקופה המוקדמת ביותר, הרי שהוא חדש, מורכב ומפתיע למדי. ראשיתו של הסבר זה היא בגילוי ממצאים ארכיאולוגיים באתר שבסרה דה קאפיווארה (Serra da Capivara) שבצפון-מזרח ברזיל. משלחת ארכיאולוגית צרפתית שחקרה את ציורי הקיר במערכת המערות גילתה שם, בין השאר, תמונות מחיי היומיום, כמו רשת ללכידת צבאים, מקל לאיסוף דבש מכוורת, אדם מסוכך על עיניו בידו ושלושה אנשים העוזרים לאישה הרה ללדת. במקביל, התגלו שם גם ציורים קשים לפענוח, ובהם דמויות מוזרות הנחשבות לגברים בתחפושת הרוקדים עם נשים, כשגופם מקושט ולראשם מסכות. דמויות אלה רומזות על טקס כלשהו. יתר על כן, בחפירות שביצעה אותה משלחת במערה הגדולה ביותר בסביבה, פאדרה פוראדה (Padre Porada), התגלו ממצאים מרתקים נוספים. כשהגיעו לשכבת קרקע שגילה ארבעים אלף שנה, גילו פיסות חלמיש שהותזו בקצה אחד, ומזכירים מאוד בצורתם כלים מאבן. כשהמשיכו לחפור לשכבה עמוק יותר, שגילה כחמישים אלף שנה, גילו רסיסי פחם ועצמות של בעלי חיים. אן-מארי פסי (Anee-Marie Pessis), ארכיאולוגית שהשתתפה בחפירות, אמרה כי ממצאים אלה מהווים הוכחה לנוכחות אנושית במקום באותה תקופה.
 
בחפירות שונות בצפון-מזרח ובדרו-מערב ברזיל נתגלו גולגלות פרה-היסטוריות בשכבות קרקע שגילן בין תשעת אלפים לשנים-עשר אלף שנה. אלה הגולגלות העתיקות ביותר שנתגלו באמריקה. העתיקה שבכולן היא גולגולת של אישה צעירה, שהחוקרים כינו בשם ''לוסיה'' (Lucia). ולטר נווס (Walter Neves), אנתרופולוג באוניברסיטת סאו פאולו שבברזיל בדק את צורת הגולגולת כדי לגלות לאיזה גזע השתייכה. מאחר וההנחה המקובל היא שהאינדיאנים הם תושבי אמריקה הראשונים ושמוצאם של אלה הוא מהגזע המונגולי, ציפה נווס לגולגולת בעלת מאפיינים מונגוליים. ליתר ביטחון מסר את הגולגולת לבדיקה מעבדתית נוספת, בבית חולים בריו דה ז'נירו, שבמהלכה נעשה נסיון לשחזר את פניה. לאחר שנבנה העתק מדויק של הגולגולת, הוא נמסר לריצ'ארד ניב (Richard Neave) מאוניברסיטת מנצ'סטר, אחד האמנים המשפטיים הטובים בעולם, כדי שישחזר את פניה. נווס וניב הגיעו לאותה מסקנה: הפנים ששוחזרו היו בעלי מאפיינים נגרואידים מובהקים, כלומר לוסיה הייתה שייכת אל הגזע השחור. לאחר בדיקות נוספות הוברר כי לוסיה השתייכה דווקא אל העם האבוריג'יני, שבניו יושבים ביבשת אוסטרליה מזה אלפי שנים.
 
ההנחה המקובלת כיום היא כי מוצאו של המין האנושי הוא מיבשת אפריקה. נווס הביר כי לפני כמאה אלף שנה יצאו גלי נדידה מאפריקה. אחד מגלים אלה פנה מזרחה ולפני כששים אלף שנה הגיע לאוסטרליה. גזע זה הפך לאבוריג'ינים האוסטרליים. אלא שבין אוסטרליה לבין דרום אמריקה מפרידים כמעט 13 אלף קילומטר של אוקיאנוס אדיר ממדים. בתקופת הקרח היה קיים אמנם גשר יבשתי בין סיביר לאלסקה, ולהלכה יכלו האבוריג'ינים הקדמונים לנדוד צפונה ולחדור לאלסקה, אבל הם לא היו מרחיקים לכת. כל אזור אלסקה וקנדה היה מכוסה בכמות קרח עצומה במשך אלפי שנים. חומת הקרח הייתה חוסמת את הדרך לאמריקה בפני בעלי חיים ובני אדם כאחד. פסי, המניחה שהקשר של האבוריג'ינים עם אמריקה לא התקיים באמצעות היבשה סבורה כי ''יותר קל לחצות את האוקיאנוס מאשר לנדוד אל הקוטב הצפוני; צריך לפתח טכנולוגיה מתוחכמת כדי לשרוד את הקור הזה''.
 
אם מקבלים את ההנחה שהאבוריג'ינים הם שהיו תושבי אמריקה הראשונים, הרי שהיא טעונה בירור נוסף. בקינגסלי (Kingsley), מדבר טרשי בקצה הצפוני של מערב אוסטרליה, היה בתקופת הקרח אחד מאזורי הצייד השופעים ביותר של האבוריג'ינים הקדומים. גרהאם וולש (Grahame Walsh), מומחה אוסטרלי לציורי קיר שהקדיש את חייו לגילוי ותיעוד של מסורות האבוריג'ינים הקדומות, גילה באחת המערות באזור ציורי סלע עתיקים. אחד מהם הוא ציור הקיר העתיק ביותר בעולם של סירה. הסירה שבציור הייתה בעלת חרטום גבוה ומהמבנה הכללי שלה ניכר שנועדה לשמש לחתירה בים ולא במים עומדים. וולש סיפר כי הדמויות הנראות בסירה חובשות כיסויי ראש האופיינים לדמויות נוספות שנמצאו בציורי הקיר באזור קימברלי. דמויות אלה מצויות, בין השאר, בתמונות קרב בהן בולט חלקם של זורקי חניתות. טכנולוגיה זו היא עתיקה מאוד בקרב האבוריג'ינים וציורי הקיר המתעדים אותה מתוארכים לתאריך המאוחר ביותר של לפני 17 אלף שנה – ויתכן מאוד שאף קודם לכן. וכך, נמצאה במערה מרוחקת זו העדות הראשונה לכך שלאבוריג'ינים הקדומים אכן הייתה טכנולוגיה שאיפשרה שייט ואולי גם ניווט בים.
 
נותרת, אפוא, השאלה מדוע לא שרדו האבוריג'ינים האמריקנים האלה ביבשות אמריקה. האפשרות שאותה העלו חוקרים כמו אן-מארי פסי ואחרים היא מפתיעה למדי. לפי גירסה זו חיו האבוריג'ינים במשך זמן רב ביבשת אמריקה חיים חופשיים, אידיליים כמעט, ללא הפרעה. אלא שלפני כ-‏14 אלף שנה החלה האוויר להתחמם, תקופת הקרח באה לקיצה באופן דרמאטי, באלסקה נפתח פרוזדור קרח שאיפשר מעבר יבשתי בין סיביר האסיאנית לאמריקה ובעלי חיים שונים ניצלו את הפרוזדור הזה ועברו על גבו מאסיה לאמריקה. בעקבות החיות באו הציידים המונגוליים, אבות-אבותיהם של האינדיאנים. הגירה זו התרחשה לפני 12 אלף שנה בערך. המונגולים נעו במהירות ובתוך כמה אלפי שנים התפרשו על פני הטריטוריה העצומה שאליה באו והתיישבו בצפון אמריקה ובדרומה. בתקופה זו החלו האבוריג'ינים האמריקניים לדעוך במהירות, ואף להיעלם.
 
נווס גורס כי בין שני העמים התפתחו קרבות, בהם הביסו המונגולים את האבוריג'ינים במהירות. ''כל האוכלוסיות המתועדות אצלי מרחבי דרום אמריקה מלפני שבעת אלפים שנה ועד ההווה הן צאצאי המונגולים'', הסביר, ''וכל מה שמתועד אצלי לפני תשעת אלפים שנה הוא לא-מונגולי לחלוטין. לדעתי ה'החלפה' קרתה לפני שבעת אלפים עד תשעת אלפים שנה. מרסלו קוסטה סוזה (Marcello Costa Suza), מומחה ברזילאי לציורי קיר, טוען כי חלק מהתמונות שנמצאו בסיירה דה קאפיווארה כולל סצינות של קרב ואלימות קשה, כולל הוצאות להורג. פסי מסבירה כי ''עד לפני תשעת אלפים שנה לא מופיעות כל תמונות שהן של אלימות, והדבר תואם לממצאים המראים שחל עד אז דווקא גידול באוכלוסייה''.
 
לפי טענות אלה, השמידו הציידים המונגוליים, למעשה, כמעט את כל האוכלוסייה האבוריג'ינית. כמעט, משום שמתברר שצאצאים של אותם מהגרים מוקדמים שרדו בכל זאת. נווס בדק גולגלות שנמצאו בארץ האש (Tiera del Fuego), קבוצת איים בקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה, המופרדת ממנה על ידי מיצרי מגלן. לדברי נווס, הגולגולת העתיקה ביותר שנמצאה שם היא מלפני תשעת אלפים שנה – וגם גולגולת זו דומה מאוד במבנה ובמידות לגולגלות אבוריג'יניות-אוסטרליות ואין כלל דמיון בינה לבין הגולגלות של האינדיאנים או המונגולים. כלומר, האבוריג'ינים הגיעו גם לפינה נידחת זו של העולם. הם הצליחו להימלט מאויביהם ומצאו שם מקלט. וכשהגיעו האירופים לחקור את הסביבה הזו הם נתקלו בקבוצות של ציידים ולקטים, הלא הם הפואגים (תושבי ארץ האש). בשנות השלושים תיעד אתנוגרף איטלקי את חייהם, שהזכירו לו מאוד עידן קדמוני. מדענים בדקו, בין השאר, גולגלות של פואגים בני זמננו שנמצאו במוזיאון מקומי קטן. הם מצאו שם, כצפוי, כמה מאפיינים מונגוליים מובהקים, כמו פנים שטוחות, אך גם כמה מאפיינים יוצאי דופן, כמו בליטות מעל לעיניים – מאפיין לא-מונגולי ברור. נווס גורס שמשמעות המאפיינים הללו היא שהפואגים הם תוצר היחסים בין שנוצרו בין מונגולים ללא-מונגולים, כנראה אבוריג'ינים. קבוצה מעורבת זו ניצלה את הבידוד היחסי ואת הריחוק הגיאוגרפי של ארץ האש כדי להתפתח שם בשלווה, שכנראה לא הופרעה עד המאה העשרים.
 
 
 
גולגלתה המשוחזרת של לוסיה.
האם היו האבוריג'ינים תושביה הראשונים של אמריקה הקדומה?
 
יתר על כן, בקרב הפואגים תועדו מסורות וטקסים ייחודיים, שהשתמרו במשך מאות ואולי אף אלפי שנים. מדובר, למשל, בטקסי חניכה שבהם הועברה חוכמת השבט מדור לדור. טקס זה היה נחלתם של גברים בלבד, ונאסרה בה ההשתתפות לנשים. פרטיו נשמרו בסוד על ידי הגברים ולא גולו לנשים; הסיבה לכך הייתה כי בעבר הרחוק שקדם לכך נשלטה החברה הזו דווקא על ידי נשים, וגילוי עובדה זו לנשים הייתה עלולה לגרום לאובדן שליטת הגברים בשבט. באורח מפתיע תועדו אגדות דומות גם בקרב שבטי האבוריג'ינים באוסטרליה. יתכן מאוד שהדמיון במסורות מצטרף לדמיון במאפיינים הפיסיולוגיים ומצביע על כך שאכן היגרו אבוריג'ינים מאוסטרליה לאמריקה.
 
נחזור לאינדיאנים. כאמור, מקובל כיום להניח כי לפני כ-‏12-15 אלף שנה עברו בני שבטים מאסיה על פני מיצר היבשה ברינגיה, שהיה קיים בין סיביר המזרחית לבין חופיה המערביים של אלסקה, במקום בו שוכן כיום ים ברינג. ההנחה היא שאסיאנים אלה, כנראה ממוצא מונגולי, הלכו מזרחה בעקבות נדידת עדרי הצבאים או הקאריבו. למעשה, הם עברו את מעצר היבשה אל תוך אלסקה של היום, ומשם נדדו אט אט דרומה ומזרחה. תנועה זו נמשכה, כנראה, כמה אלפי שנים. במרוצת השנים פרו ורבו, התגבשו לעמים בני מוצא משותף ופיתחו לעצמם היסטוריה עשירה ומורכבת של חיים בנפרד מהאדם הלבן בצפון ובדרום היבשת.
 
לא הרחק מחופי אלסקה, בארכיפלג האלאוטי המסתעף מדרום המדינה בקשת רחבה אל תוך האוקיאנוס השקט, חיים בני העם שעל שמם קרויה קבוצת האיים הזו. דורות רבים של קיום קשה יום פיתחו אצל האלאוטים כישורי דייג מעולים, כמו גם יכולות לשהות ולשרוד תקופות ארוכות בשייט במים הארקטיים הקרים. הקיאקים שלהם הם בעלי עיצוב פשוט וחכם שבו נעשה שימוש כבר למעלה מאלף שנה, והם מפעילים אותם כמעין שילוב של קאנו ולוח גלישה. אפילו בימינו אנו מסוגלים האלאוטים להשיט קיאק שכזה מהאיים בהם הם שוכנים עד לחופי סיביר, וחזרה. מבחינה אתנית, האלאוטים הם קרובי משפחה של האינדיאנים, כך שהיסטורית לא ברור אם ניתן להגדירם כסיביריים שגילו את אמריקה או כאינדיאנים אמריקנים שגילו מחדש את אסיה. מכל מקום, ברור שבמשך אלפי שנים מקיימים האלאוטים קשר רציף עם בני השבטים האינדיאניים שעל פני היבשה.
 
חיבור עם המזרח התיכון
העמים הבאים בתור שנטען כי גילו את העולם החדש היו דווקא בני המזרח התיכון. טענה אחת היא שהיו אלה המצרים הקדמונים. בני הממלכה המצרית הראשונה, שחיו לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, היו אותם המהנדסים והאדריכלים שבנו את הפירמידות. משום מה, לאחר שקרסה הממלכה הראשונה לא נבנו עוד פירמידות. יתכן שהדבר קרה משום שיחד עם קריסת הממלכה אבד גם הידע הרב שצברו מתכנני הפירמידות וביניהן. יתכן– וזה סביר יותר - שהפרויקטים הללו הופסקו משום שהיה מדובר במאמץ לוגיסטי וכלכלי אדיר, מאמץ שהיה על המלכים לגייס לטובתו מאות אלפי עובדים, לאורך עשרות שנים, תוך השקעה של סכומי עתק מאוצר המדינה. אבל לא זו הנקודה המעניינת. מה שמעניין כאן הוא שבדיוק באותה תקופה בה נפסקה בניית הפירמידות במצרים החלו פירמידות ענק להופיע דווקא במכסיקו. תופעה זו, כמו גם דמיון מסוים במאפיינים תרבותיים ואתניים בין שוכני שני האזורים, גרמה לחוקרים לא מעטים לתהות האם אכן היה קשר בין שתי היבשות באלף השלישי לפני הספירה.
 
רבים וטובים ניסו להביא הוכחה לכך שקשר כזה היה, לפחות, אפשרי. אחד מהם היה ת'ור היירדאל (Thor Heyerdahl), אנתרופולוג נורבגי שנודע יותר מכל בזכות רפסודת הבלזה שבנה, ''קון טיקי'' (Kon Tiki), ושבה חצה את הים שבין פרו לאיי טואמוטו שבפולינזיה. היירדאל היה מחלוצי התיאוריה שלפיה התקיים קשר ימי בין יבשות המרוחקות זו מזו כבר לפני אלפי שנים. בניסיון להוכיח שקשר כזה התקיים גם בין אגן הים התיכון ליבשת אמריקה, בנה ספינה מקני פפירוס (שנמצאו אז על גדות הנילוס ושימשו לבניין ספינות גם בעת העתיקה), קרא לה ''רע'' (Ra, כשמו של אל השמש במיתולוגיה המצרית הקדומה) והפליג בה ממרוקו לאמריקה. לאחר ניסיון אחד שנכשל, בנה היירדאל את ''רע 2'', שאיתה הגיע עד חופי ברבדוס שבאיי הודו המערבית, מאות ספורות של קילומטרים מחופי אמריקה. היירדאל הוכיח כי בטכנולוגיה שעמדה אז לרשות המצרים היה מסע כזה, לכל הפחות, בגדר האפשרי. השאלה אם המצרים שהיגרו לאמריקה יצרו קשר עם בני העמים האינדיאניים - שכבר חיו שם ללא ספק – ולימדו אותם את תרבותם שלהם, היא שאלה שעדיין לא נפתרה. יש הטוענים שהאצטקים, הטולטקים ובני המאיה הושפעו כולם ממצרים קדמונים שבאו עם ידע חדיש אל יבשת אמריקה. לא ברור גם מדוע, אם אכן הייתה מושבה מצרית באמריקה, לא שבו בני המושבה הזו למצרים ומדוע לא גדלה וצמחה לאימפריה בפני עצמה. יתכן שקריסת הממלכה המצרית הראשונה וכניעתה לשבטי החיקסוס העוינים גרמה לכך שהמתיישבים לא יכלו לשוב למולדתם, משום ששיבה כזו פירושה היה אחד: מוות בטוח. שלטון החיקסוס במצרים ארך מאות שנים, וכאשר קמה הממלכה השנייה יתכן שלא נותר עוד כל זיכרון לאותה מושבה קדומה שהקימו אבות אבותיהם של בני הממלכה הזו ביבשת כה רחוקה.
 
בערך בשנת 1300 לפני הספירה הופיעה ביבשת אמריקה התרבות האולמקית. המאפיין הבולט ביותר שהותירה אחריה תרבות זו הוא פסלי ענק חצובים באבן של פנים אנושיות. ראשים אולמקיים אלה, טענו כמה חוקרים, כוללים מאפיינים נגרואידיים מובהקים, כלומר כאלה המעידים עליהם שנעשו על פי תווי פניהם של שחורי עור (שפתיים עבות ואפים פחוסים, למשל). פירושה של הימצאות שחורי עור באמריקה בתקופה זו הוא שהגירה לאמריקה הייתה גם מאפריקה. הבעיה היא שאין לכך שום הוכחה. לא נמצאו ראשי ענק מעין אלה ביבשת אפריקה. אין תיעוד היסטורי לגבי ספנים אפריקניים שהגיעו אל חופי יבשת רחוקה, למעט המצרים והפניקים (שבמקור היו בכלל תושבי לבנון, אבל הקימו קולוניות בקרתגו שבצפון אפריקה ובספרד). אין אפילו אגדות על כך (כפי שרווחו, למשל, אצל תושבי איסלנד וגרינלנד). לא נותרו גם מסורות אפריקניות בקרב האינדיאנים של אמריקה ואין כל ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את ההנחה הזאת. הדבר אינו מוריד, כמובן, מהישגיהן הטכנולוגיים והתרבותיים של מעצמות אפריקניות קדומות, כמו גאנה וזימבאבווה, אבל שוב: אין שום עדויות שתרבויות אלה הצמיחו שלוחות ביבשות שמעבר לים.
 
אחת התיאוריות המדהימות ביותר לגבי החלוצים הלבנים מאמריקה הועלתה במאמר שנוי במחלוקת שפרסם ויליאם פ. דאנקנברינג (William F. Dankenbring), איש דת נוצרי ומבכירי כנסיית האל (Church of God) בארצות הברית. דאנקנברינג ביסס את השערתו על מספר תגליות. אחת מהן אבן עתיקה שנמצאה ב-‏1973 בקרקעית ערוץ יבש ליד העיירה לאס לונאס (Las Lunas) שבמדינת ניו מכסיקו. על האבן, בכתב עברי עתיק, היו חקוקות עשרת הדיברות. על תגלית בעלת אופי דומה דיווח ג'ין סאבוי (Gene Savoy), חוקר אמריקני שחשף, בין השאר, את העיר העתיקה וילאקאבאמבה (Vilacabamba) שבפרו. סאבוי סיפר כי גילה שלושה לוחות אבן המייצגים את התרבות הכתובה העתיקה ביותר בהרי האנדים. הכתיב על הלוחות, לדבריו, הזכיר במידה רבה אותיות פניקיות והירוגליפים.
 
דאנקנברינג מביא גם את סיפורו של ג'וזף מאהאן (Joseph Mahan), חוקר מאטלנטה שבדק את מנהגיהם של בני שבט היוצ'יס (Yuchis), וסיפר כי לפי המסורת הרווחת בקרבם היגרו אבותיהם לפלורידה ולג'ורג'יה מאזור איי הבהאמה. לדבריהם, האי שקע והם נמלטו ממנו כאשר הציפו המים את פני היבשה. אותם יוצ'יס היגרו לאחר מכן לתחומי מדינת אוקלהומה והתיישבו בה. למרבה הפלא, ניתן לאתר אצלם מנהגים המעידים על קשר עם העולם הישן. שפתם שונה מאוד משפות שכניהם האינדיאנים. בכל שנה, בחמישה עשר בחודש הקציר, בסתיו, הם מקיימים עלייה לרגל למקום מקודש. במשך שמונה ימים הם חיים במעין סוכות, שגגותיהן מכוסות בענפים ובעלים. במהלך חג זה, הם מקיימים ריקוד מסביב לאש הקדושה וקוראים בשם האלוהים. ללא ספק, קובע דאנקנברינג, מזכירים מנהגים אלה את חג הסוכות, שמקרו בימי יציאת מצרים.
 
 
 
הרפסודה ''קון טיקי'' במהלך מסעה ההיסטורי מפרו לפולינזיה.
האם היה קשר ימי רציף עם יבשת אמריקה כבר בתקופות קדומות?
מקור התמונה
 
דאנקנברינג מעיד גם כי סיירוס גורדון (Cyrus Gordon), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת ברנדייס ואחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו, נכח פעם בעצמו בחגיגות קציר הסתיו של היוצ'יס. ברנדייס, אליבא דדאנקנברינג, האזין לשיריהם, לתפילותיהם וליתר המזמורים שהיו חלק מטקסי הקודש שלהם, ואמר לבן לווייתו בתדהמה: ''הם מבטאים את שם האלוהים בשפה העברית!''.
 
מאהאן הביא, לדברי דאנקנברינג, ממצא נוסף: לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה ועליו, בכתב יתדות, מלים בשפה הבבלית – עוד עדות לקשר שהיה קיים, לטענתו, בין המזרח הקרוב לבין יבשת אמריקה בזמנים קדומים. עדות אחרת מביא דאנקנברינג מפי סטניסלאב סגרט (Stanislav Segert), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת פראג. גם סגרט דיבר על לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה, שהוא עצמו זיהה את הסימנים שעליו שכאלה שמקורם בתרבות המינואית שרווחה באי כרתים באלף השני לפני הספירה. חוקר אחר, פייר הונורה (Pierre Honore), מצביע על על נקודות דמיון בין הכתב המינואי העתיק לבין הכתובים שהשאירו אחריהם עמי המאיה. חוקרים אחרים הבחינו בדמיון שבין תחריטים אצטקיים ממכסיקו לבין אלה שהתגלו על דיסק פייסטוס (Phaistos Disc) מהאי כרתים.
 
גם סיירוס גורדון עצמו הביע לא אחת את הדעה כי התקיימה תקשורת טרנס-אטלנטית בין אגם הים התיכון לבין העולם החדש כבר באמצע האלף השני לפני הספירה, כלומר בתקופת הברונזה. ב-‏1968 גילה אזרח אמריקני בשם מנפרד מטקאלף (Manfred Metcalf) אבן באורך עשרים סנטימטרים בערך, ועליה סימנים בלתי מובנים. מטקאלף העביר את האבן למאהאן. מאהאן שלח אותה לגורדון, וזה השיב כי מדובר בכתב הקשור לתרבות המינואית וכי הדבר מעיד על קשר עם הים האגאי שהתקיים באזור מפרץ מכסיקו. לדברי גורדון, העובדה שנמצאו שרידים כתובים המשויכים לתרבות זו בשלושה צדדים שונים של מפרץ מכסיקו – צפון, מערב ודרום – אינה יכולה להיות מקרית גרידא. גורדון סבור כי האנלוגיות האגאיות לכתב של בני המאיה, לתחריטים האצטקיים ולאבן של מטקאלף עשויות לספק הסבר כלשהו לשיטות הכתיבה הנשכחות שרווחו בעולם החדש בתקופה הפרה-קולומביאנית.
 
סיפור נוסף המעיד, לכאורה, על קיומו של קשר ים תיכוני אל העולם החדש מקורו בברזיל. ב-‏1872 גילה עבד שחור שהיה שייך לחוואי בשם ז'ואקים אלווס דה קוסטה (Joaquim Alves de Costa), לוח אבן שבור ביער גשם טרופי שבמדינת פאראיבה (Paraiba) בברזיל. בנו של דה קוסטה, שהיה שרטט במקצועו, העתיק את הסימנים שעל האבן ושלח אותם למועצת המדינה של קיסר ברזיל דאז, דום פדרו השני. ההעתק הובא, בין השאר, למנהל המוזיאון הלאומי לאדיסלאו נטו (Ladislau Netto), שתרגם אותו לפורטוגלית. ב-‏1966, כמעט מאה שנה לאחר גילוי האבן, רכש ז'ול פיקוס (Jules Piccus), פרופסור ללשונות רומאניות באוניברסיטת מסצ'וסטס, ספר קטעי עיתונות ישן ובו גילה מכתב שכתב נטו ב-‏1874, שכלל את התרגום של אותם סימנים שנמצאו על גבי האבן, וכן את ההעתק הראשון שלהם שקיבל מבנו של קוסטה. פיקוס הביא את הספר לסיירוס גורדון. גורדון נדהם. הוא הישווה את הכתובת מפאראיבה עם עבודתו האחרונה בנושא כתובות פניקיות. הוא גילה כי כתובת פאראיבה הכילה ניואנסים וסלסולים שבשום אופן לא יכולים היו להיות ידועים לזייפן מהמאה ה-‏19.
 
גורדון תרגם את הכתובת כך: ''אנחנו כנענים צידוניים מעירו של המלך הסוחר. נסחפנו אל החוף המאוחק הזה, ארץ הרים. הקרבנו נער צעיר לאלי ולאלות השמיים בשנה התשע-עשרה לאדוננו המלך האדיר חירם ויצאנו לדרכנו בעציון גבר אל הים האדום. נסענו עם עשר ספינות בים במשך שנתיים, סביב אפריקה. אז הופרדנו על ידי בעל ולא עוד היינו עם חברינו למסע. כך הגענו הנה, שנים עשר גברים ושלוש נשים, אל חוף חדש. האם אני, המפקד, הוא איש אשר יברח? לא! מי ייתן ואלי ואלות השמיים יהיו בעזרינו''. גורדון האמין כי ניתן לזהות את הכתובת הזו עם מלכותו של חירם השלישי, ששלט בצור ובצידון בשנים 553-533 לפני הספירה. במלים אחרות, לדעתו נחתו ספנים פניקיים באמריקה למעלה מאלפיים שנה לפני שיצא קולומבוס למסעו.
 
דאנקנברינג ראיין את אלכסנדר ואן ווטנאו (Alexander von Wuthenau), ארכיולוג המתגורר במכסיקו, שסיפר כי גילה בשכבות הנמוכות של חפירות שערך שרידי כלי חרס ועליהם ציורים או חריטות של ראשי בני אדם, שתוויהם היו מונגוליים, סיניים, יפניים, טטריים ובמיוחד שמיים, עם ובלי זקן. כמות גדולה של ציורים של בני הגזע השמי מצא ווטנאו בחפירות באקפולקו (Acapulco). בטמפיקו (Tampico) התגלו ציורים של ראשים עם תווי פנים שמיים ונגרואידיים. בווראקרוז (Veracruz) נתגלתה דמות אישה הלובשת בגדים פניקיים אופייניים. כמה דוגמאות קל קרמיקה מתקופת המאיה מראות אישה עם תווי פנים נגרואידיים ברורים. לדברי ווטנאו התגלו ממצאים דומים גם באקוודור.
 
טענה אחרת על קשר ים תיכוני מקורה בסברה המתמקדת בשנת 600 לפני הספירה. בשנה זו, פלוס מינוס, סחפה סערה עזה שנמשכה כשבוע ספינת עבדים פיניקית אל מחוץ למסלול הפלגתה. כששקט הים, מצאו הנוסעים את עצמם בלב אזור ימי שלא היה מוכר להם כלל. הם לא הכירו את הכוכבים שהבהבו בלילה בשמי הים הזר הזה, וכנראה שנסחפו דרומה מקו המשווה. הספינה, מכל מקום, ניזוקה קשות בסערה, והיה ברור כי יש לתקן את הנזקים בהקדם, לפני שסערה נוספת תעמיד אותה בסכנת טביעה מיידית. כשראו יבשה באופק, היפנו אליה מייד את ספינתם. מבחינתם, הייתה זו האפשרות היחידה: נוסף על תיקון הספינה, גם אזלה האספקה שבמחסניה והיה צורך להצטייד במים ובמזון.
 
הפיניקים גילו שהארץ שעליה נחתו היא ירוקה ופורייה. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבם היה הסלעים והצוקים לאורך קו החוף, שעורקי מינרלים עתירי ברזל בצבצו מהם. בשל מרצבי הברזל הגדולים, כינו הפיניקים את המקום בשם ''הוי בראזל (Huy Brazl)'', ביטוי שבשפה הפיניקית משמעותו ''אבני ברזל'', או ''סלעים חלודים'', או משהו בדומה לזה. חודשים אחדים לאחר מכן, מכל מקום, תקנו הנזקים בספינה, נאגרה אספקה ראויה, והימאים הפיניקים הפליגו לדרכם. ככל הנראה, עלה בידם לשוב הביתה בשלום, ושם סיפרו את קורותיהם באותה ארץ נהדרת שמעבר לים. סיפורים אלה על ''הוי בראזל'' נפוצו עד מהרה ברחבי אגן הים התיכון, וזכו למשנה פופולריות באימפריות של יוון, רומא, ביזנטיון וערב. יתר על כן, המלים ''הוי בראזל'' - בוואריאציות על ההגייה הפיניקית שלהם - אף הפכו להיות מזוהות עם גן עדן עלי אדמות. בפורטוגל ביטאו את שם גן העדן כ''היי ברזיל''. אלפיים שנה מאוחר יותר נחתו ספנים פורטוגזיים בחופי דרום אמריקה. כנראה שנקודת הנחיתה הייתה כל כך יפה, שמפקדם החליט לכנות את המקום בשם ''ברזיל''. האירוניה שבכל הסיפור הזה היא שיתכן מאוד שברזיל של ימינו היא היא הוי בראזל, הארץ אותה גילו המלחים הפיניקיים לפני 2600 שנה.
 
נזירים איריים וסוחרים מוסלמים
אלף שנה לאחר נחיתת הפיניקים באמריקה, במאה החמישית לספירה, החלה להתפשט אגדה נוספת. אגדה זו, שמקורה באירלנד, סיפרה על אדם בשם אורי (Orry), שחצה את האוקיאנוס בדרך הים והגיע לארץ רחוקה מצדו האחר. סיפור זה, שככל הנראה אינו אלא מיתוס, העניק השראה לאירי מפורסם אחר, בערך מאה שנה מאוחר יותר. אירי זה היה, לא פחות ולא יותר, ברנדן הקדוש (St. Brendan), שכונה גם בשם ''הנווט'' (Brendan the Navigator), וחי בשנים 484-577 לספירה.
 
שריד מפוסל של התרבות האולמקית בדרום אמריקה.
האם תווי הפנים הנגרואידיים מעידים על הגירת שחורים ליבשת אמריקה בתקופות שקדמו בהרבה לקולומבוס?
מקור התמונה
 
ברנדן, שכמו מרבית האירים שמע את הסיפורים על מסעו של אורי, בנה ספינה גדולה, גייס צוות שהורכב מנזירים שהכיר והפליג מערבה. כנראה שמסעו עבר דרך איי אורקני, איסלנד, גרינלנד, החוף הצפוני ביותר של קנדה ואז למקום שכינה ''ארץ הנעורים הנצחיים''. ברנדן שב לארצו כמה שנים לאחר מכן, זכה לכינוי ''ברנדן הנווט'' ובסופו של דבר גם ניתן לו תואר של קדוש (Saint Brendan the Navigator). יש כמה עדויות לפיהן המשיכו נזירים איריים לצאת למסעות ל''ארץ הנעורים הנצחיים'' במשך כמה מאות שנים, כנראה לצרכי פולחן. הדיווחים שמסרו הוויקינגים חמש מאות שנה לאחר מכן מתארים, בין השאר, מפגש עם קבוצה מסתורית, בבירור לא-אינדיאנית, שאנשיה היו, אולי, נזירים. פרופ' בארי פל, מרצה אמריטוס מהארווארד, ביסס את הטענה של נוכחות אירית בארצות הברית, בין השאר על תחריטי סלע שהתגלו בווירג'יניה המערבית, המראים כתיבה באלפבית האירי הקדום הקרוי אוגם (Ogam). קיים ספק רב אם יש אמת היסטורית בסיפור זה, אבל דבר אחד ברור: אם לנזירים אלה היה קשר עם האינדיאנים (ובאתר בו התיישבו הוויקינגים הייתה נוכחות אינדיאנית), ברור מדוע לא השפיעו עליהם לטווח ארוך. כנזירים, הם לא היו מעוניינים בצבירת הון, בהקמת מדינה או אפילו בריבוי טבעי. עובדה מעניינת כשלעצמה היא שעד לפני כמאתיים שנה נהגו נזירים איריים לגלח את ראשם באופן שיצר עיצוב שיער המזכיר מאוד את תסרוקת בני המוהוק (Mohawk) שבצפון אמריקה. יתכן שקלטו את התסרוקת הזו מהאינדיאנים, ויתכן שההפך – שהאינדיאנים ירשו אותה מהם. מכל מקום, העדויות לנוכחות אירית בצפון אמריקה בתקופה זו דלות מאוד.
 
גונאר תומפסון (Gunar Thompson) מביא טענה המתבססת על The Book of Knowledge, יומן מסע שכתב נזיר ספרדי שהפליג על פני האוקיאנוסים. הספר נכתב בערך ב-‏1350 ובין השאר מספר בו אותו נזיר כיצד הגיעה לאי הקרוי איברניה, מילה המזכירה את שמה הקדום של אירלנד. אלא שהנזיר מציין במפורש כי אין מדובר באי האירי המקורי, המצוי מערבית לאנגליה, אלא באי אחר המצוי עוד יותר מערבה משם, אחרי גרינלנד – בתחומי צפון אמריקה. המילה ''איברניה'' אף מופיעה במפת וילאדסטס שפורסמה ב-‏1413 – וגם היא מציינת אי שאינו אירלנד אלא קרוב יותר לחופי וינלנד הוויקינגית. אותו ספר אף מציין כי הגברים המתגוררים באי זה ניחנו בתוחלת חיים גבוהה מאוד כי הנשים פשוטות למדי ונאות מאוד.
 
סיפור אחר, שמקורו במדינות המוסלמיות שבצפון אפריקה, הוא על הראשון מבין התיירים המוסלמים שגילו, לכאורה, את אמריקה. מדובר באיש ושמו חשחש איבן סיד איבן אסוואד (Khashkhash Ibn Seed Ibn Aswad), מורי מהעיר קורדובה (Cordoba) שבספרד. חשחש הפליג מהעיר פאלוס (Palos, הקרויה כיום דלבה Delba), חלף על פני האיים הקנאריים והגיע לארץ שאותה כינה ''ארד מאג'הולה'' (ארץ לא-נודעת). סיפור זה לא אומת מעולם, אבל במפת העולם שצייר הקרטוגרף המוסלמי אל-מסעודי (Al-Masudi) בראשית המאה העשירית, מסומנת ''ארץ לא נודעת'' במעורפל באותו חלק גלובוס בו שוכנת כיום יבשת צפון אמריקה.
 
התפתחות נוספת שמקורה במדינות ערב התרחשה בשנת 961 לספירה. גם כאן מדובר בהפלגה שיצאה מהעיר הספרדית פאלוס. הימים היו ימי שלטונו של הח'ליף עבד אל-רחמן השלישי לבית אומיה. ספינה ובה מוסלמים שמקורם באפריקה יצאה את הנמל ושמה פניה מערבה. ההפלגה נמשכה זמן רב וכששבה הספינה, חודשים אחדים לאחר מכן, היה בידי אנשיה שלל שנלקח ב''ארץ זרה ומסקרנת''. מסע זה זכה לפרסום אדיר באימפריה המוסלמית, ושמעו אף התפשט ברחבי ספרד, שנשלטה אז על ידי המוסלמים. אי אפשר להוכיח שאותה ''ארץ זרה ומסקרנת'' הייתה יבשת צפון אמריקה, אבל כך האמינו מוסלמים רבים לאחר שהתפרסם דבר מסעו של קולומבוס.
 
העדויות התומכות בטענה זו הן נסיבתיות בעיקרן. יש המצביעים על כך שניתן לזהות השפעה מוסלמית מסוימת בקרב תושביה המקוריים של יבשת אמריקה. כך, למשל, בהסכם שנחתם ב-‏1787 בין ממשלת ארצות הברית לבין שבט הצ'ירוקי (Cherokee) מופיעים חתימותיהם של שני אינדיאנים ששמותיהם, תאמינו או לא, הם עבדל חאק ומוחמד איבן עבדאללה. יש גם מי שטוען שמלים מסוימות שנשתמרו בימינו כוללות השפעות פונטיות של השפה הערבית, כמו המילה טאלאהאסי (Tallahassee, בירת פלורידה), מילה שניתן לתרגמה, בהיגוי אחר, מערבית, כ''אללה ישחרר אותך''. קולומבוס, אגב, חקר אישית את כל הסיפורים שרווחו בימין לגבי מסעות שהגיעו ל''ארצות מערביות'', וכנראה שאף נסע בעצמו לנורבגיה ולאירלנד במטרה לבדוק את סיפור מסעותיהם של ברנדן הקדוש ושל לייף אריקסון. מכל מקום, ברור כי קולומבוס – כמו גם מלכי ספרד – ידע על הסיפורים אודות המסע המוסלמי מערבה כחמש מאות שנה קודם לכן. המלך והמלכה העניקו למסע קולומבוס מימון נדיב. יתר על כן, קולומבוס צירף לצוותו כמה מוסלמים-לשעבר, אולי משום שחשב שיתכן וייתקל במוסלמים בארצות אליהן יגיע. ועוד: נוסעים אנגליים שהגיעו לדרום מזרח ארצות הברית דיווחו על מפגשים עם אנשים ''שחומי עור'' שנראו להם כ''מורים'' (תושבי צפון אפריקה), ומכל מקום לא-אינדיאנים, שאורח חייהם היה זהה לזה של האינדיאנים אדומי-העור. האנגלים כינו אנשים אלה ''מלונגונים'' (Melungeons), וסברו מלכתחילה כי הם צאצאי פורטוגזים שהגיעו לסביבה קודם לכן. ברם, ניתוח גנטי של מלונגונים בני זמננו מעיד על כך שתורשתית הם קרובים מאוד ל…טורקים!
 
הסאגה המורית נמשכה גם כמה עשרות שנים לאחר מכן. בשנת 999, כך המיתוס המוסלמי, הפליג מספרד מורי בן גרנדה בשם איבן פארוק (Ibn Farrukh). הוא עבר את האיים הקנריים הרחק מערבה וגילה שני איים גדולים, אותם כינה קאפראריה (Capraria) ופלויטאנה (Pluitana), שייתכן והן קובה והאי היספניולה (שעליו שוכנות כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית). איבן פארוק נסע, כנראה, בעקבות האגדות על מסע חשחש איבן סיד איבן אסוואד, כמאה שנה קודם לכן. ושוב, לסיפור זה אין בינתיים כל אימות שהוא.
 
הנוכחות הערבית-מוסלמית באמריקה נבדקה על ידי שורה ארוכה של חוקרים. בין הבולטים שבהם ניתן להזכיר את בארי פל (Barry Fell), אלכסנדר ואן ווטנאו (שכבר הוזכר קודם לכן), איוואן ואן סרטימה (Ivan Van Sertima), קלייד אחמד וינטרס (Clyde Ahmad Winters), דה לייסי אולירי (De Lacy Oleary) ואחרים. בארי פל ציין בספרו סאגה אמריקה (Saga America) כי בשפת שבט הפימה (Pima) האינדיאני, שהתגוררו בדרום-מזרח ארצות הברית, קיימות מלים רבות המזכירות את השפה הערבית. פל גם טוען כי פטרוגליף (תחריט סלע) שנמצא בקליפורניה ובו חקוקות המלים ''יאסוס בן מאריה'' (ישוע בן מרים) המופיעות תדיר בקוראן בהיגוי זה, מצבעות על נוכחות קדומה של דוברי ערבית בחוף המערבי של ארצות הברית.
 
לייף אריקסון מתיישב בווינלנד
בערך באותה תקופה בה נאמר על איבן פארוק שיצא למסעו אל הים הגדול, החלו הוויקינגים לסייר בצפון אמריקה. אי שם בשנות השמונים של המאה העשירית לספירה נסחפה ספינתו של ויקינג בשם ביארני הריולפסון (Bjarni Herjolfsson) מאות מיליון מערבה מנתיבה המקורי, בעקבות סערה עזה בים. ביארני דיווח כי ראה איים וציפורים שלא הכיר קודם לכן, אבל בניגוד לאחרים שבאו אחריו,כנראה שלא חקר את הנושא לעומקו. יתכן שהיו אלה האיים שלאורך חופה הצפון-מזרחי של קנדה. מכל מקום, ביארני שב לגרינלנד ודיווח על החוויות שעבר. אבל איש לא גילה בכך עניין. בעצם, זה לא ממש מדויק. היה אחד שכן התעניין. שמו היה אריק האדום (Eric the Red).
 
 
 
הוויקינג לייף אריקסון יורד אל חוף וינלנד, בערך בשנת 985.
האם גרמו התנגשויות עם האינדיאנים המקומיים לפינוי המושבה הלבנה באמריקה כעבור עשרים שנה בלבד?
מקור תמונה
 
 
אריק האדום היה מחסידי ההתיישבות במקומות מרוחקים. הוא עצמו עזב שנים קודם לכן את איסלנד, הפליג עד לאי גדול ומכוסה קרחונים ולאחר שבדק את אזור החוף הפורה שלו, החליט להקים בה מושבה. הוא חזר לאיסלנד ודיווח על ארץ חדשה ופורייה שגילה. לארץ החדשה קרא ''גרינלנד'' (Greenland, ''ארץ ירוקה''). כמה עשרות משפחות התלוו אליו והחבורה התיישבה בגרינלנד וייסדה שם יישוב ויקינגי שהתקיים למעלה מחמש מאות שנה.
 
בערך בשנת 1000 החל אריק לגלות עניין בדיווחים שהגיעו בדבר יבשות השוכנות מערבית לגרינלנד, כולל בסיפורו של ביארני הריולפסון. אריק החליט להקים משלחת לסיור באיים מרוחקים אלה, אבל ממש על סף היציאה למסע, שבר אריק את רגלו בשעה שנפל מסוס. בלית ברירה, העביר את הפיקוד על המשלחת לבנו, לייף אריקסון (Leif Ericsson). לייף הפליג מערבה בראש צוות שחלקו היה פגאני וחלקו נוצרי. במהלך המסע, צפו מרחוק בחוף מכוסה קרחונים, וכינו אותו, בהתאם, טלולנד (Telluland), מילה שמשמעותה ''ארץ קפואה''. כשהפליגו עוד יותר דרומה, גילו אזור מיוער שאותו כינו מארקלנד (Markland), ''ארץ מיוערת''. הם חליטו לעגון בחוף ולבדוק אותו, ושם פגשו לראשונה באינדיאנים תושבי המקום. מסתבר שהוויקינגים של לייף לא בדיוק התלהבו מאדומי-העור הללו, וכינו אותם ''סקראלינגים (Scraelings)'', או ''עלובים''. כשעזבו גם את מארקלנד, המשיכו במסעם דרומה, והפעם הגיעו למקום אותו כינו וינלנד (Vinland), שמשמעותו ''ארץ היין'' או ''ארץ הגפנים''. שם החליטו לייף אריקסון ואנשיו להקים מושבה.
 
הוויקינגים יזמו כמה סיורים באזור החוף, וכך גילו כי האזור עשיר במקורות מים ובדגי סלמון. מאחר והשטח היה מיוער, נמצאו להם עצים רבים לבנייה ולהסקה, והאקלים היה כה נעים שהעשב נשאר ירוק גם בימי החורף. לייף ואנשיו בילו את החורף בוינלנד. כשהגיע הקיץ, הפליגו חזרה לגרינלנד, כשספינותיהם מלאות בעצים ובענבים. העץ היה בעל ערך רב לגרינלנדים, משום שבאי הקפוא בו חיו לא היו כמעט עצים שיכלו לשמש לבנייה.
 
אחד הדברים המעניינים במשלחתו של לייף היא הסברה שנכלל בה גם אדם שמוצאו מהונגריה. בכרוניקה של סנורו סטורלסון (Snorri Sturleson) משנת 1215, מסופר כי האיש שגילה את הענבים ואת גפני הבר בארץ החדשה היה אדם בשם טירקר (Tyrker), שמסופר עליו כי היה ''נוכרי יליד הדרום''. טירקר, שתואר בכרוניקה כ''שטוח פנים, חד ומומחה בכל המלאכות'', היה כה נרגש מתגליתו, שפלט בתחילה שטף של דברים בשפה שאיש מהוויקינגים לא הבין. ג'ון קאת' (Johm Cuth), שפרסם מאמר על הנושא, כתב כי סמואל ליינג (Samuel Laing), שפרסם את הכרוניקה של סטורלסון ב-‏1844, העלה את ההשערה כי טירקר היה הונגרי שנשבה על ידי לוחמים ויקינגיים במהלך מלחמות שניהלו הצדדים באזור קייב. חוקר אחר, וולטר קריימר (Walter Kramer), הסביר כי לו היה טירקר מדבר גרמנית, לוויקינגים היה קל למדי להבינו, מה שאין כן כשמדובר בשפה ההונגרית.
 
במאה ה-‏18 התגלתה במפרץ ירמות' (Yarmouth Bay) שבנובה סקושה אבן הכתובה בכתב רוני עתיק. משקל אבן החול הגדולה היה 181 קילוגרם. אבן זו היא ככל הנראה מסמך היסטורי חשוב, אך הכתב שעליה אינו כתב רוני סקנדינבי שבו השתמשו הוויקינגים. הכתב הוא הונגרי דווקא. העתקים של הכיתוב הגיעו להונגריה ב-‏1984 ונבדקו על ידי סילביה לואיס (Sylvia Luis), מומחית לשפה ההונגרית. לואיס גילתה שעל האבן, שהייתה שבורה משני קצותיה, היה הכיתוב ''(אריק)סון עבר באזור זה עם רבים מאנשיו'' (במקור: “-son jart hejen sok tarsaval''). את הטקסט המפוענח פירסם לראשונה סימון זולטן (Simon Zoltan) בספרו ''אטלנטיס: שבע החותמות''. גם בספר שפרסם הלגה אינגסטאד (האיש שגילה את שרידי וינלנד) מובא סיפור על מפה הונגרית עתיקה של וינלנד. קיומה של מפה כזו מראה, לכאורה, כי טירקר הצליח לחזור, איכשהו, להונגריה. מפה זו היא רפליקה מאוחרת שנעשתה ב-‏1599 בהתבסס על מפה ישנה מאוד שנמצאה בעיר ההונגרית נאג'י-שומבאט (Nagy-Szombat). העותק החדש יותר אבד במשך השנים, ונתגלה מחדש בין הריסות בניין שנהרס במלחמת העולם השנייה. אליבא דאינגסטאד, מפה זו שייכת לסוגת המפות הקרויות על שם סיגורד סטפאנסון (Sigurd Stefanson), שכמותן ניתן לראות במנזר סקאלהולט (Skalholt) שבאיסלנד.
 
בעקבות לייף באו משלחות ויקינגיות נוספות. אחת מהן הונהגה על ידי טורפין קארלספני (Thorfinn Karlsefni), סוחר איסלנדי שביקר בגרינלנד ושמע על הארץ החדשה מפי לייף אריקסון. הוא ארגן משלחת, שעליה נמנו 135 גברים ו-‏15 נשים, שהפליגו בשלוש ספינות. הוויקינגים אף נטלו עימם בקר כדי שיוכלו לגדלו ולהרבותו בארץ החדשה. קארלספני ואנשיו נחתו במחנה ששימש את משלחתו של לייף, ונשארו שם מספר שנים. באותה תקופה סיירו באזור ואספו, בדומה ללייף, עצים, ענבים, פרוות, עורות ופריטים נוספים שיכלו למכור בגרינלנד ובאירופה. אגב, בנו של קארלספני, סנורי (Snorri), היה הילד הוויקינגי הראשון שנולד בעולם החדש.
 
קארלספני ואנשיו גילו עד מהרה כי הם אינם לבד בארץ החדשה. הם נתקלו עד מהרה בתושבי המקום, אותם אינדיאנים שאריקסון וחבריו כינו ''סקראלינגים''. הפערים התרבותיים הובילו למספר התנגשויות אלימות בין הצדדים, ומאחר שקארלספני היה מודע לנחיתותם המספרית העצומה של אנשיו לעומת הסקראלינגים, הוא החליט לחזור לגרינלנד.
 
קבוצות ויקינגיות המשיכו, כנראה, לסייר בוינלנד ובסביבותיה גם בשנים שלאחר מכן. ברם, לא נראה כי לקבוצות אלה הייתה מטרה אחרת לבד מאיסוף חומרי גלם והבאתם כאספקה למושבה בגרינלנד. כך, למשל, ידוע לנו כי החל משנת 1261 נדרשו תושבי גרינלנד להעלות מס למלך נורבגיה, שלו היו כפופים. בכתבים איסלנדיים שמצטט החוקר רוברט מקגי (Robert McGhee) נאמר כי חלק מהמסים שולמו בעורות ובשנהבים שנלקחו מניביהם של סוסי-ים (Walrus). הבעיה היא שסוסי-ים לא היו מצויים אז במי גרינלנד, וכדי לצודם היה על המקומיים להצפין עוד 400 קילומטרים, אל אזור שלו קראו נורדספור (Nordsefur), מילה שתרגומה ''אדמות הציד הצפוניות''. שנהב ועורות של סוסי-ים היו ידועים ומצויים, לעומת זאת, בקרב עם האינואיט שהתגורר אז בצפון קנדה, והדבר אף הוכח בחפירות ארכיאולוגיות שהתבצעו ביישוב אינואיט קדומים.
 
הארכיאולוגית פטרישיה סאת'רלנד (Patricia Sutherland) גילתה בצפון האי אלסמר (Ellesmere) שבצפון אמריקה משקולת ברונזה בעלת זרועות מתקפלות, ששימשה באותה תקופה סוחרים ויקינגיים לשקילת חפצים קטנים. חפץ זה, שהוא אופייני לסוחרים, הוא היחיד מסוגו שנמצא מערבה לאיסלנד. חפץ נוסף, שהתגלה באי באפין (Baffin) שבצפון אמריקה, הוא פסלון עץ קטן, המגולף בסגנון אינואיטי אופייני, של דמות אדם. הפנים שטוחות, הזרועות קצרות ועבות, אבל הגלימה שעל דמות האדם היא בסגנון אירופי מובהק מאותה תקופה, ומעליה ניתן להבחין בתליון צלב קטן, היורד מהצוואר אל החזה. יתכן שהפסלון גולף על ידי אינואיט שבא במגע עם גרינלנדים שחנו באי באפין. ההנחה המקובלת היא שהאי שימש את הוויקינגים כנקודת חנייה והצטיידות בדרכם לאזור המיוער של מארקלאנד, ממנו ביקשו להביא עצים לגרינלנד. יתכן שקשר בין הגרינלנדים לבין האינואיטים נוצר במהלך הנחיתות הקצרות הללו.
 
 
 
 
כך שבהחלט יכול להיות שהתבצע סחר חליפין כלשהו בין שני הצדדים. אולי הדבר מסביר גם את גילויו של מטבע מתקופת המלך הנורבגי אולאף קיר (1066-1080) שהתגלה ביישוב אינדיאני במדינת מיין. כמה חוקרים טענו כי לאנס או מדואוז לא הייתה התחנה הדרומית ביותר אליה הגיעו הוויקינגים, אבל למעט אותו מטבע ממיין, לא נמצאו כל ראיות שהוויקינגים הדרימו בזמן מן הזמנים מעבר לוינלנד.
 
כאמור, הסאגות הוויקינגיות תיעדו את מסעי הגילוי וההתיישבות של לייף אריקסון והאחרים אל צפון מזרח יבשת אמריקה. אפס, למרות שרבים ניסו לאתר את מקום הימצאה של וינלנד האגדית, היא לא נתגלתה לפני אמצע המאה הנוכחית. התיאוריות שהועלו עד אז לא הסכימו זו עם זו ומיקמו את המושבה האגדית-למחצה בכל המיתחם שבין לברדור שבצפון קנדה למדינת פלורידה שבדרום-מזרח ארצות הברית. ב-‏1960 גילו בני זוג מנורבגיה, הסופר הלגה אינגסטאד (Helge Ingstad) ורעייתו הארכיאולוגית אן סטיין אינגסטאד (Anne Stine Ingatsd), תלוליות שנראה היה כאילו יש מתחתן שרידי מבנים עתיקים. השניים החלו לחפור במקום, סמוך לעיירה הקנדית הקטנה לאנס או מדואוז (L'Anse aux Meadows) שבמדינת ניופאונדלנד Newfoundland) ), בצפון מזרח קנדה. עד מהרה גילו כי התלוליות הללו מכילות את השכבה הנמוכה של קירות שמונה בתים ויקינגיים מהמאה ה-‏11. באמצע שנות השבעים חפרה במקום גם חברת ''פארקס קנדה'', הממלאת תפקיד מפתח בשימור אתרים היסטוריים בקנדה. מאה ושלושים ממצאים ויקינגיים אופיניים, בהם כלי מתכת ופריטי ריהוט ביתיים, לא הותירו כל מקום לספק: לאנס או מדואוז הייתה מושבה ויקינגית (כנראה וינלנד) - והוויקינגים קדמו בהתיישבותם באמריקה לכריסטופר קולומבוס.
 
סברה נוספת אומרת כי בערך באותה תקופה בה חקר לייף אריקסון את חופה המזרחי של אמריקה גילו דווקא הסינים את חופה המערבי. בשנת 1989 התגלו שרידיה של ג'ונקה סינית מתחת לחולות הים שמול חופי קליפורניה. עיצוב הספינה ורמת ההתפוררות שלה מראים, לכאורה, כי היא טבעה בין השנים 1000 ו-‏1100 לספירה. אין כל תיעוד סיני לגבי גילוי אמריקה באותה נקודת זמן, ואף לא לגבי אובדנה של אותה ג'ונקה שהתגלתה בחולות. ככל הנראה, נלכדה הספינה בסערה קשה ונסחפה על ידי הרוחות והזרמים אל החוף, בדומה לאותה ספינה פניקית שאותה הזכרנו קודם. ככל הנראה ניסו נוסעי הספינה להסיט אותה אל עבר החוף, כדי לתקנה ולהמשיך במסע. בשלב מסוים פרצה דליקה בספינה והיא טבעה, לא הרחק מהחוף. אם שרד מישהו מאנשי הצוות של הג'ונקה האומללה הזו, לא עמדו בפניו יותר מדי אפשרויות: היה עליו להסתדר עם בני העמים האינדיאניים שחיו באזור. אם לא חי בקרבם, כי אז ודאי היה עליו לחיות בנפרד מהם, או להתנגש עימם. יהיו מי שיהיו נוסעיה של הג'ונקה הטבועה, הם לא חזרו מעולם למולדתם. 
 
מוולשים לאינדיאנים
במאה ה-‏12 התהלך באיים הבריטיים סיפור בדבר נסיך וולשי, מאדוג אב אוויין גווינד (Madoc ab Owain Gwynedd) שהחליט לנטוש את ארצו בשל מלחמות האזרחים התכופות שפרצו בה, ולמצוא מקום חדש להתיישב בו75. אביו של מאדוג, גרופיד אפ קינאן (Gruffydd ap Cynan), הפך לנסיך מחוז גווינד שבווילס בשנת 1138. שלושים ושתיים שנות מלכותו היו רצף מתמשך של מלחמות בין ברונים אנגליים ממוצא נורמני לבין ראשי שבטים וולשיים. הגם שהצליח לאחד את הממלכות הוולשיות במאבקן נגד האנגלים ואף הביא לשגשוג כלכלי מסוים בארצו, סיכלו כמה אצילים וולשיים את מטרותיו המדיניות. על אף שהיה ידוע כשליט אכזר שלא היסס לנקוט בתעדי עונשין קשים נגד מי שהפגין חוסר נאמנות כלפיו, הוא הוכר במנהיג דגול על ידי בני עמו, ואף נחשב כ''מלך ויילס'' על ידי האנגלים ובני עמים אחרים. היו לו 17 בנים, ולפחות שתי בנות, אף כי רבים מהם נחשבו על-ידי הכנסייה לבלתי-חוקיים. מכל מקום, כשמת גרופיד ב-‏1169 ביקשו כמה מהבנים ליטול לעצמם את ירושתו, ועד מהרה הוביל הדבר לסכסוך אלים ומלחמת אזרחים. על רקע זה החליט מאדוג לעזוב את הממלכה ולחפש לעצמו מקום אחר להתיישב בו.
 
ד''ר דייוויד פאואל (David Powell) דיווח בספרו The Historie of Cambria שפורסם ב-‏1584 כי מאדוג, שמאס במלחמות העקובות מדם, הפליג לארץ רחוקה. בשובו ממסעו, סיפר כי הגיע לארץ נעימה, חמה, פוריה וריקה מתושבים. סיפוריו שכנעו רבים להצטרף אליו, ולאחר שרכש כמה ספינות, צייד אותן והעלה על סיפונן מאות גברים ונשים, הפליגה השיירה לדרכה. לאחר שהגיעו ליעדם, שב מאדוג על עקבותיו, חזר לוויילס וגייס אנשים נוספים כדי שיבואו עמו להתיישב בארץ שגילה. סיפורו של מאדוג זוכה גם לאזכורים בספרים נוספים שנכתבו לאחר מסע קולומבוס:A Brief Discription of the Whole World, שפורסם ב-‏1620; גרסה שסופרה על ידי סר תומאס הרברט (Sir Thomas Herbert ) בספרו Relations of Some Years Travaile; ההולנדי הונוריוס (Honorius) מספר על מאדוג בספרו De Originibus Americanis מ-‏1652; ובספרו של ריצ'ארד האקלוט (Richard Hakluit), Principall Navigation, משנת 1600. האקלוט, היסטוריון וגיאוגרף, נחשב לחוקר מעולה הדוגל בפרקפקציוניזם קיצוני, ותימוכין לגרסה של סיפור מדוק שהביא בספרו מצא במקורות בריטיים וזרים כאחד. גוטין אואן (Gutyn Owen), היסטוריון ולשי ידוע שעליו הסתמכו כמה סופרים מאוחרים יותר כשדיווחו על מסע מאדוג, דיווח על כך עוד לפני 1492. אואן סבור כי מאדוג נחת עם אנשיו במכסיקו, באיי הודו המערבית או באזור פלורידה-אלבמה.
 
כיום מתמקדות הסברות התומכות בגרסת מסע ההתיישבות של מאדוג ואנשיו בהשערה שהוולשים נחתו במובייל ביי (Mobile Bay) שבאלבמה. אחד הנימוקים הניתנים לכך הוא שזרמי האוקיאנוס הביאו את מאדוק למפרץ ממכסיקו רחב הידיים, ובבקשו אחר אתר עגינה נוח ומוגן היטב, גילה את מובייל ביי, שלו איכויות טבעיות בהקשר זה; אחריו עגנו במובייל ביי גם נוסעים ידועים כפונסה דה לאון (Ponce de Leon), אלונזו דה פינדה (Alonzo de Pineda), הרננדו דה סוטו (Hernando de Soto) ואמריגו וספוצ'י (Amerigo Vespucci). הנימוק האחר, המשכנע יותר, נובע משרשרת של מבצרים שנבנו בתקופה הפרה-קולומביאנית במעלה נהר אלבמה ומהמסורת שרווחה בקרב בני הצ'ירוקי שהתגוררו במקום, לפיה נבנו מבצרים אלה על ידי אנשים לבנים. ב-‏1810 כתב מושל טנסי, ג'ון סייוור (John Seiver) לרב-סרן עמוס סטודארד (Amos Stodard) כי בשנת 1782 שהה זמן מה בקרב הצ'ירוקי שבאלבמה ושוחח ארוכות עם הצ'יף אוקונוסטוטה (Oconostota), ששלט בעם זה במשך ששים שנה כמעט. אוקונוסטוטה סיפר לו כי המבצרים נבנו על ידי לבנים שהתגוררו בעבר בארץ זו, וכשנשאל אם ידוע לו בני איזה עם לבן הם היו, ענה כי שמע מאביו ומסבו שהללו שייכים לעם הוולשים ושהגיעו מעבר לים הגדול ונחתו במקום בו נשפך נהר אלבמה לאוקיאנוס.
 
המבצרים, שמבנה שלהם שונה לחלוטין מהמבנים האופייניים שהקימו האינדיאנים, ממוקמים כאמור לאורך הנתיב שבו צעדו המתיישבים שנחתו במובייל ביי, במעלה נהרות אלבמה (Alabama) וקוסה (Coosa). כפי הנראה, התיישבו בלוקאאוט מאונטיין (Lookout Mountain) ובמשך חודשים – אולי אפילו שנים – הקימו שם מבצר חזק. ככל הנראה אילצה אותם עוינותם של שבטים אינדיאניים מקומיים לעזוב את המקום ולהתקדם במעלה נהר קוסה, עד המקום הידוע כיום כפורט מאונטיין (Fort Mountain) שבג'ורג'יה. מבנה זה, הממוקם בגובה של למעלה מתשע מאות מטרים, היה מוקף חומה באורך של כ-‏260 מטרים, נראה שהיה חזק ומבוצר יותר מקודמו. בהמשך, לאחר שנסוגו גם מפורט מאונטיין, בנו המתיישבים כמה מאחזים נוספים ואז פנו צפונה לכיוון המקום בו מתפצל נהר דאק (Duck), לא הרחק מהעיר מנצ'סטר (Manchester) שבטנסי של היום. באזור זה בנו המתיישבים את המבצר האחרון שלהם, אולד סטון פורט (Old Stone Fort). מבצר זה נשען על צוקים גדולים ונישאים בגובה של כשישה מטרים, השתרע על פני שטח של כמאתיים דונם והוגן על ידי חפיר עמוק באורך 360 מטרים. כמו שני המבצרים הגדולים הקודמים שבנו מתיישבים אלה, ניכר כי הידע ההנדסי שהושקע בבנייתו היה הרבה מעבר ליכולותיהם של האינדיאנים המקומיים באותה תקופה.
 
מכאן והלאה לא ברור מה עלה בגורל המתיישבים. לפי הסיפור המצוטט מפי הצ'יף אוקונוסטוטה, התחוללה במשך שנים מלחמה קשה בין המתיישבים הלבנים לבין אנשי הצ'ירוקי. לדבריו, הסתיים הסכסוך בחתימת הסכם בין הצדדים, שבו התחייבו הלבנים לעזוב את המקום ולא לשוב אליו לעולם. אוקונוסטוטה סיפר כי המתיישבים נעו לאורך נהר טנסי, לאחר מכן לאורך נהר אוהיו ובסופו של דבר במעלה נהר המיזורי, למרחק רב מאוד. הצ'יף סיפר כי בשלב זה לא היו אלה עוד מתיישבים לבנים כי אם הפכו לאינדיאנים לכל דבר. היסטוריונים נוספים אישרו את גרסתו של הצ'יף אוקונוסטוטה, ובדיווחיהם יש ציטוטים מדיווחיהם של נוסעים מערביים שגילו באזור זה ''אינדיאנים מזוקנים'' שלא זו בלבד שטענו למוצא ולשי אלא אף דיברו בשפה בה היו שזורות מלים ולשיות רבות. ככל הנראה באו בכל זאת רבים מהוולשים בקשרי חיתון עם האינדיאנים המקומיים. על אף שקיימות כמה השערות לגבי זהות צאצאיהם של אותם מתיישבים, המקובלת ביותר כיום מדברת על בני שבט המנדן (Mandan).
 
 
 
המפה ששימשה את האחים אנטונו וניקולו זנו. האם ידעו שני הספנים מוונציה דרכי שיט לאמריקה ששימשו אותם במסעם עם הנרי סינקלייר.  
 
ב-‏1738 ביקר בכפרי המנדן נוסע צרפתי בשם סייר דה לה ורנדרי (Sieur de la Verendrye), שתיאר ביומנו את הדברים שראה. באותה תקופה, אליבא דוורנדרי, בנו בני המנדן כ-‏15 אלף נפש והם התגוררו בשמונה ישובי קבע. הצ'יף של בני המנדן סיפר לו כי בעבר חיו בני השבט מרחק רב דרומה משם, אך היה עליהם לנוע צפונה ומערבה בשל מנוסתם מאויביהם. ורנדרי תיאר את המנדן כ''לבנים החיים במבצרים, בערים וביישובי קבע הבנויים מרחובות ומכיכרות''. הוא הדגיש כי מנהגיהם ואורחות חייהם היו שונים במובהק מאלה של יתר השבטים בהם נתקל והיה הראשון שהעיד על זקניהם של הגברים, שערם האפור של המבוגרים ויופיין הנדיר של הנשים. נוסעים נוספים שביקרו מאוחר יותר בכפרי המנדן (כולל לואיס וקלארק בשנת 1804) העידו אף הם על המאפיינים המבדילים אותם במובהק, פיסית ותרבותית, משבטים אינדיאניים אחרים.
 
בני המנדן נאלצו לעזוב את כפריהם שוב, לאחר מאבקים מקומיים שניהלו עם בני שבט הסו (Sioux). בשנות השלושים של המאה ה-‏19, בתקופה בה ביקר אצלם המלומד והצייר ג'ורג' קטלין (George Catlin), פחת מספרם בשני שלישים לעומת דיווחו של ורנדרי. במשך שנים התגורר קטלין בקרב שבטים אינדיאניים, למד את דרכיהם וצייר חוויות ונופים שראה שם. ב-‏1841 הופיע ספרו הקלאסי Letters and Notes on the Manners, Customs and Condition of the North American Indians. קטלין הקדיש 16 מתוך 58 פרקים בספר לבני המנדן והסביר זאת בשונות הרבה בינם לבין בני שבטים אחרים, תוך שהוא אף מציג מלים רבות בשפת המנדן ומבליט את הדמיון בינן לבין מילים ולשיות בעלות משמעות דומה. קטלין הסיק מכך כי האינדיאנים ובני המנדן אינם בני אותו מוצא וכי יתכן שהם צאצאי במושבה שהקים הנסיך מאדוג.
 
קטלין עזב את בני המנדן ב-‏1833. ארבע שנים בלבד לאחר מכן פקדה מגפת אבעבועות רוח את בני השבט, ולמעשה הכחידה את רובם. בני המנדן, ששרדו מלחמות אזרחים, הגירה טראנס-אטלנטית, נדידה של 1800 מילין ומאבקים מראים עם לוחמי בצ'ירוקי והסו, לא יכלו למגיפות שהביאו עימם הסוחרים הלבנים. למעשה, השבט נכחד לחלוטין בשנות החמישים של אותה מאה. מדובר, אגב, על השבט האינדיאני היחיד בצפון אמריקה שלא היה מעורב מעולם במלחמה עם האדם הלבן.
 
סר וולטר ראלי (Sir Walter Raleigh) הזכיר בספרו ההיסטוריה של העולם כי פגש באינדיאנים שבשפתם נכללו מלים וולשיות רבות. יש לשים לב לכך שגם המלונגונים, שכבר הוזכרו כאן, כונו בחלק ממדינות הדרום בשמות כמו ''הוולשים השחורים'' או ''הסקוטים השחורים''. כינויים אלה רווחו עד אמצע המאה ה-‏19. לעומת זאת, התנגדו לתיאוריה זו המלומד הוולשי בן המאה ה-‏19 תומאס סטיבנס (Thomas Stephens) וההיסטוריון האמריקני בן המאה ה-‏20 סמואל אליוט מוריסון (Samuel Eliot Morrison). מוריסון אימץ את גרסתו של ג'ון אוואנס (John Evans), שבילה בסוף המאה ה-‏18 חורף שלם עם בני המנדן, אך טען כי לא מצא שם זכר לדוברי ולשית ואף טען כי אוצר המלים שהביא קטלין הוא מזויף.
 
חידת הזוני, ימיאם אפריקניים ומשלחת טמפלרית
לפני שנים אחדות פרסמה החוקרת האמריקנית ננסי יאו דייוויס את ספרה The Zuni Enigma. דייוויס טענה כי בני השבט האינדיאני זוני, המתגוררים במדינת ניו מכסיקו שבארצות הברית, שונים מהותית מבחינות רבות משבטים אינדיאניים אחרים. היא הביאה ראיות המעידות, לדבריה, על מקורם האסיאני של בני הזוני. ראיות אלה מצויות במבנה הביולוגי שלהם, באוצר המלים, במנהגי הדת והפולחן, בארגון החברתי ובמסורת שבעל פה המספרת על הגירה קדומה של בני השבט לאמריקה. דייוויס טוענת כי מקורם של בני הזוני ביפאן של המאה ה-‏12, כי בעקבות אי-סדר חברתי שנתפשט בארץ השמש העולה הפליגו חלק מתושביה מערבה וכי מבנה ספינותיהם מצביע על כך שהתכוונו להגר מיפאן לצמיתות. בסופו של דבר נחתו המהגרים הללו בחופי קליפורניה.
 
בהקשר זה כדאי להתייחס דווקא להיבט הראייתי הביולוגי במחקרה של דייוויס. ממצאיה מראים כי בשנים 1250-1400 התחולל שינוי משמעותי במבנה הפיסיולוגי של בני הזוני, כפי שהדבר משתקף בניתוח שלדים ששרדו מתקופות אלה. מבנה השיניים שלהם מזכיר מעין תצורת ביניים בין זו האופיינית לתושבי מזרח אסיה לבין זו שבה ניחנו האינדיאנים האחרים שביבשת. סוג הדם הנפוץ ביותר של בני השבט, סוג B, שכיח ביותר בקרב תושבי מזרח אסיה אבל בעל תפוצה זניחה למדי בקרב התושבים האינדיאניים של צפון אמריקה. כמו כן גילתה דייוויס כי גם מחלת כליות בשם mesangiopathic glomerulonephritis , שבה לקו רבים מבני הזוני, נדירה למדי בקרב תושבי אמריקה הקדומים אך נפוצה למדי באסיה המזרחית.
 
בשנת 1291 הגיע דיווח ממרוקו על מסע שערך שייח' זיין א-דין עלא בן פאדל אל-מאזאנדאראני (Sheikh Zayn-eddine Ale Ben Fadhel Al-Mazandarani). איש זה הנהיג משלחת שגילתה את ''אי ירוק'', שכנראה נמצא באזור הים הקריבי. אבל גם על משלחת זו אין מידע רב. לפי גירסה אחרת, שאותה מקדמים, בין השאר, המלומד המוסלמי יוסף מרואה (Youssef Mroueh) והסופר וההיסטוריון איש מאלי גאוסו דיאווארה (,(Gaoussou Diawara הפליג ב-‏1312 מאנסה אבו באכר (Mansa Abu Bakr), במקור תושב מאלי, מחוף סנגאמביה שבמערב אפריקה, למסע ימי שהסתיים בחופים בהם יושבת כיום העיר רסיפה (Recife) שבברזיל. אבו באכר ביקש לבדוק אם לאוקיאנוס האטלנטי יש שתי גדות, בדומה לנהר הניגר. הוא מעולם לא שב ממסעו, ולכן איננו יודעים אם יש בסיפור זה גרעין עובדתי של ממש. כך גם לגבי טענה שהעלה ארגון הודי בשם Rashtriya Swayamsevak Sangh בינואר 2001, לפיו היו אלה דווקא הודים שהגיעו לראשונה לחופי אמריקה.
 
דיאווארה לא היה הראשון, אגב, שטען כי הייתה נוכחות אפריקנית ביבשת אמריקה עוד לפני קולומבוס. קדם לו החוקר יליד סורינם איוואן ואן סרטימה (Ivan Van Sertima), שפרסם ב-‏1977 ספר ובו הטענה כי אפריקנים הגיעו ליבשת אמריקה בשני גלים. הראשון הורכב, למעשה משני גלי משנה, שאחד מהם הגיע לאמריקה בשנת 1200 לפני הספירה והאחר בשנת 800 לפני הספירה. מהגרים אלה הביאו לאמריקה את הכתב ואת היכולת לבנות מבנים ארכיטקטוניים מסובכים, דוגמת הפירמידות. הגל הבא התרחש בערך ב-‏1310, ובמסגרתו היגרו בני עם המאנדי (Mande) ממערב אפריקה למכסיקו, פנמה, אקוודור, קולומביה, פרו והאיים הקריביים. ואן סרטימה ייחס לאותה הגירה את בניית ראשי האבן הענקיים שהושארו במכסיקו על ידי האולמקים – עם שזהותו אינה ידועה לנו במדויק.
 
אחת התיזות המרתקות ביותר ביחס ליישוב אמריקה על ידי האדם הלבן היא זו המקשרת אליה את הטמפלרים. מסדר הטמפלרים הוקם במקור בהוראת האפיפיור, לאחר מסע הצלב הראשון במטרה להגן על צליינים שעשו את דרכם מאירופה אל ארץ הקודש. למעשה, עשו הטמפלרים מאמץ עצום להעביר לידיהם כל שריד עתיק בעל משמעות דתית כלשהי, בעיקר באזור ירושלים. בשנת 1291 נוצחו הצלבנים בקרב על עכו על ידי המוסלמים, והטמפלרים נאלצו לסגת לאירופה והקימו את מרכזם בצרפת. מאחר וחלשו על הבנקאות האירופית, נמצאו לא מעט שליטים שחבו להם כסף ולא יכלו לעמוד בתשלומי החוב. אחד מהם היה מלך צרפת, פיליפ היפה, שהחליט לפתור את הבעיה בכוח. פיליפ הוציא מהאפיפיור קלמנט החמישי צו חרם ונידוי על אנשי המסדר. ב-‏13 באוקטובר 1307 פשטו חייליו של פיליפ על מרכזי הטמפלרים בצרפת, עצרו או חיסלו כל טמפלר שמצאו והחרימו את רוכש המסדר והחברים בו. למעשה, בתוך חודש אחד נרצחו רוב הטמפלרים בצרפת. רבים מהטמפלרים שהצליחו להינצל נמלטו על גבי ספינות הסחר שלהם. המוזר הוא שספינות אלה והאנשים שנשאו לא נראו שוב מעולם.
 
 
 
המפה המשוערת של מסעות ז'נג הה סביב העולם.
האם גילו הסינים את אמריקה (וגם את אוסטרליה ואנטארקטיקה) שנים רבות לפני שרגלו של האדם הלבן דרכה שם?
 
אחת ההנחות היא שצי הסוחר הטמפלרי שם את פעמיו אל ''לה מריקה'' (La Merica), ארץ מיתולוגית שהטמפלרים, לפי דיווחים שונים, האמינו בעצם קיומה, וששכנה מעבר לאוקיאנוס המערבי. סביר יותר שפנו לסקוטלנד, מדינה שהייתה מצויה אז ביריבות קשה עם האפיפיור ושחוץ ממדינה אחת בלבד (פורטוגל) היחידה שלא כיבדה את החרם האפיפיורי. סקוטלנד, בראשות שליטה רוברט ברוס (שגם עליו הוטל חרם אפיפיורי) הייתה מקום מקלט כמעט מושלם לכמה אלפי הפליטים שהגיעו אליה בדרך הים.
 
מעניין, אגב, שהטמפלרים ירדו מעל במת ההיסטוריה בערך באותה התקופה בה הופיע בסקוטלנד מסדר ידוע לא פחות, הלא הוא הבונים החופשיים (Free Masons). כמו הטמפלרים, גם הבונים החופשיים מאורגנים באחוות מיסטיות שנועדו לקדם את הטוב בעולם. גם הם מקיימים טקסים סודיים, משמעת חמורה והרארכיה פנימית נוקשה וחשאית. כטמפלרים בשעתם, מגלים גם הבונים עניין בדתות קדומות, במיוחד אלה של המזרח. ישנו קישור בין שני המסדרים גרם ברמת הסמלים. אחד הטקסים העתיקים של הבונים היה ''טקס הקשת המלכותית'', שבמהלכו היה על המועמד לקבלת דרגת הקשת המלכותית לשחזר באופן סמלי חפירה מתחת למקדש שלמה בירושלים – אותו מקדש שהטמפלרים הופקדו בעבר על שמירת הטריטוריה בה עמד ושנאמר כי חיפשו את אוצרותיו. על המועמד היה לאתר שני עמודים ומגילה. העמודים סימלו את יכין ובועז, עמודי מקדש שלמה. המגילה קיפלה בתוכה סודות של המסדר. גם לדרגות אחרות במסדר יש שמות העשויים לרמז על עבר טמפלרי: ''נסיך ירושלים'', ''אביר המזרח'' או ''האביר קדוש'' (Knight Kadosh, באותיות לטיניות).
 
בסקוטלנד עומדת על תילה עד היום הכנסייה בעיר רוסלין (Roselyne), שהיא אחד המבנים הראשונים שבנו שם הבונים החופשיים. הכנסייה (שבה מתרחשת גם סצינת הסיום של עלילת רב המכר מאת דן בראון, ''צופן דה וינצ'י'') מלאה בסמלים של המסדר הזה. יש בה צלבי ורד (סמל מיסטי של אגודה שפעלה על בסיס קרונות דומים לאלה של הבונים החופשים ונקראה ''הרוזנקרויצים''), יש בה נחשים מתפתלים לרוב (סמל פגאני עתיק לחוכמה), גילופי פרחים, שדים מקורננים ומלאך נופל – סמלים מאוד בלתי שגרתיים לכנסייה סקוטית בת תקופתה. בתוך הכנסייה מצויים ציורים שונים של צמחים ופרחים, שחלקם נראו אך ורק ביבשת אמריקה ומעולם לא היו ידועים באירופה. ציורים אלה נעשו באמצע המאה ה-‏14. ושוב: צמחים ופרחים אלה לא היו ידועים לסקוטים למעלה ממאה שנה לפני שיצא קולומבוס לדרכו. מה מקור הידע הזה?
 
אולי התשובה היא הנרי סינקלייר (Sir Henry Sinclair), אציל סקוטי שעמד בראש קבוצה שחצתה את האוקיאנוס האטלנטי ב-‏1398. סר הנרי השתייך למשפחה ותיקה של נוסעים. הוא עצמו נלחם במסע צלב שהתנהל ב-‏1365 במטרה לכבוש את מצרים. לאחר מכן גם ערך מסע צליינות לארץ הקודש. אבל החלום האמיתי שפיעם בו היה משותף לו ולטמפלרים רבים אחרים: הרצון להקים ממלכה טמפלרית במקום חדש. וכך הגענו למסע שנערך ב-‏1398. בקבוצה שבראשה עמד סינקלייר השתתפו, בין השאר, דודנו של סינקלייר, סר ג'יימס גאן (Sir James Gunn), קפטן אנטוניו זנו (Antonio Zeno) וכן 200 אבירים ונזירים וכתריסר כבשים. ככל הנראה נחתו בנובה סקושה (Nova Scotia) ובילו שם כמה חודשים. טקסט מהמאה ה-‏15 הקרוי ''עלילות זנו'' (The Zeno Narrative) מספר על מפגש של סינקלייר ואנשיו עם אינדיאנים משבט המיקמק, שתיארו את כלי השיט של הזרים כ''אי צף עם שלושה תרנים''. המסע עצמו היה רצוף תלאות. מזג אוויר סוער הביא לטביעתן של חמש ספינות. לאחר מכן הפליגו דרומה, לאורך חופה המזרחי של היבשת, עד למדינת מסצ'וסטס של ימינו, שם חלה סר ג'יימס גאן, ולאחר זמן מה מת. הוא גם נקבר שם.
 
המשלחת שבה לסקוטלנד, אך למרבה ההפתעה רק מעטים גילו עניין בדיווחי אנשיה על הקורות אותם מעבר לים. מבין אלה התומכים בתיאוריה שלפיה סינקלייר הוא הוא המגלה הלבן האמיתי של אמריקה, יש הנאחזים בסלע שנמצא ליד ווסטפורד (Westford) שבמסצ'וסטס. על סלע זה התגלתה חריתה מסתורית של אביר בשריון, במגן ובחרב - כולם אופייניים למאה ה-‏14. אלה מסבירים כי זו ודאי חליפתו של סר ג'יימס גאן, שבה גם נקבר. ועדיין, יש להסתייג מקביעה של ממש לגבי ראשוניות הנוסעים הללו ביבשת אמריקה. אבל איש אינו יודע מה מקור החריתה על הסלע בווסטפורד ומי עשה אותה. ברור כי הסלע הזה מוכר וידוע לתושבי הסביבה עוד מראשית תקופת התיישבותם של האנגלים שם. אין כל הוכחה כי ציור זה נעשה קודם לתקופת קולומבוס.
 
אישוש נוסף לטענתם מוצאים תומכי תיאוריית סינקלייר בשרידי תותח חלוד שנימשו במאה שעברה מקרקעית מפרץ לואיברג באי קייפ ברטון (Cape Berton) שבנובה סקושה, קנדה. לדבריהם, התותח זוהה על ידי מומחים כתותח ונציאני מסוף המאה ה-‏14. אנטוניו זנו, מפקד הצי של סינקלייר, היה איש ונציה. למעשה, החיבור של עם סינקלייר היה בשל זהות אינטרסים. האחים ניקולו ואנטוניו זנו נשלחו על ידי מועצת העיר של ונציה לפתוח ערוצי מסחר ימיים חדשים עם הוויקינגים, עם האבירים הטווטונים ועם תושבי האיים באוקיאנוס האטלנטי. ידוע כי ביקרו בגרינלנד ב-‏1393. ניקולו מת שנה לאחר מכן. אנטוניו נשאר בסקוטלנד והעמיד את כישוריו לרשות סר הנרי סינקלייר.
 
ראינו שאכן קיים קשר מסוים בין אמריקה לסקוטלנד: הכנסייה ברוסלין, המתארת צמחים המאפיינים אך ורק את העולם החדש. ובכן, האם נסע סינקלייר בעקבות מידע שקיבל מהבונים החופשיים או מהטמפלרים? נראה כי אם הגיע לכאן מישהו, הרי שהוא חזר לסקוטלנד כדי לדווח על תגליתו.
 
סיפור נוסף על גילוי אמריקה מיוחס לראשית המאה ה-‏15, אבל גם הוא מוטל בספק. האנגלים נהגו לדוג באותה תקופה לא הרחק מחופי ספרד. היחסים בין האנגלים והספרדים הצטננו באותה תקופה, עד כדי כך שספרד גירשה את הדייגים האנגליים מתחומה. ניתן היה לצפות כי תפוקת הדייג המובאת לאנגליה בשנים שלאחר מכן תרד בצורה משמעותית. אבל לא כך קרה. למעשה, כמות הדגה גדלה והלכה מדי שנה במהלך העשור שלאחר הגירוש. כשהשתפרו היחסים שוב, הציעה ספרד לאנגלים לשוב ולדוג בסמוך לחופיה. האנגלים הגיבו ב''לא, תודה'' קריר, ולא שבו מעולם אל שדות הדגה הקודמים שלהם. ועדיין, כמות הדגה הוסיפה לעלות בהתמדה.
 
ברור כי האנגלים גילו שדות דיג עשירים במקום אחר, אבל היכן היו שדות אלה? שאלה זו לא נפתרה. הדבר נשמר בסוד. כל הידוע לנו הוא כי שדות אלה שכנו ממערב לאנגליה. ניופאונדלנד נמצאת מערבה לאנגליה, וידועה כאחד מאזורי הדיג הטובים ביותר בעולם. שנים לאחר מכן, כשקולומבוס בישר לאירופה על הארץ החדשה שגילה, הייתה אנגליה המדינה היחידה באירופה שסירבה להתרגש מהחדשות. יתכן שאדישות זו נבעה מקוצר הראות של הממשלה הבריטית באותן שנים, אבל יתכן גם שהבריטים התנהגו כך משום שכבר הייתה להם היכרות מוקדמת עם יבשת אמריקה לפחות דור או שניים קודם לכן. או שלא. שוב, בסיפור זה העובדות קלושות מאוד, ולא ברור כמה אמת יש מאחוריו. ואולם, סיפור זה מעלה את השאלה מדוע רבים כל כך הסיפורים דווקא על הקשר בין בריטניה לבין העולם החדש. אנגלים, וולשים, סקוטים, אירים –על כולם נפוצו, בזמנים כאלה ואחרים, סיפורים שהגיעו אל יבשת חדשה במערב. אם אפילו חלק מסיפורים אלה נכון, הרי שבית המלוכה היה חייב, לפחות, לדעת על כך.
 
אדמירל סיני מקיף את העולם
במרץ 2002 פורסמה תיאוריה נוספת בדבר מבקרים פרה-קולומביאניים ביבשת אמריקה. מומחה אנגלי לניווט, גאווין מנזיס (Gavin Menzies), ניתח, באמצעות תוכנת מחשב, מסע מתועד שערך אדמירל סיני בשם ז’נג הה (Zheng He) בראשית המאה ה-‏15. ז’נג הה נשלח על ידי קיסר סין, בראשות צי שכלל למעלה ממאה אוניות חמושות ועליהן אוצרות אדירים, כשכיוון הפלגתו הוא המזרח התיכון וכן אזורים מסוימים במזרח אסיה. מסע זה נערך בין ראשית 1421 לסוף 1423. על כך אין חולקים. מנזיס פיתח תיאוריה לפיה המשיכו ז'נג ואנשיו לדרום אמריקה ואף סיירו באזור הקריביים ובים קורטז והגיעו לקליפורניה. למעשה, התיאוריה מורכבת בהרבה וראי להקדיש לה תיאור קצר.
 
מנזיס סבור כי מפותיו של קולומבוס, כמו גם מפות אחרות ששימשו נוסעים אירופיים במהלך המאה ה-‏15 ולאחריה, התבססו על תרשימים שביצעו הסינים. לדבריו, הסינים ניווטו את דרכם על פי הכוכבים, ומאחר שמיקומם ששימשו כעזרי ניווט השתנה עם השנים, הוא החליט לשחזר את מפת השמיים בתקופה בה יצא ז'נג למסעו. לאחר השחזור, שרטט מחדש את מסלולו המשוער של ז'נג כפי שנווט על פי התרשים החדש. הקווים הובילו אותו לאיי דיספשן (Deception Islands), לא הרחק מחופי דרום אמריקה.
 
 
 
פסלו של גספאר קורטה ריאל בסנט ג'ונס שבקנדה.
האם מעידה אבן דייטון על נוכחות פורטוגלית רציפה באמריקה שקדמה לתאריך הגעת קולומבוס?
  מקור התמונה  
 
המסע המתואר הוא כנראה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שניסתה מדינה כלשהי להוציא אל הפועל אי פעם. הצי יצא לדרכו בחטיבה אחת, שט לאורך חופי סין והודו, עגן בכלכותה, ומשם המשיך, דרך האוקיינוס ההודי, לחופי מזרח אפריקה. חלק ממנו, בראשותו של ז'או מן (Zhou Man), הצליח להקיף את כף התקווה הטובה (ועדות לכך מוצא מנזיס בכתביו של ההרפתקן האיטלקי פרה מאורו, Fra Mauro), חזר ופנה צפונה במעלה החוף המערבי של אפריקה ובאזור כף ורדה פנה מערבה, חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע לחופיה המזרחיים של יבשת דרום-אמריקה. משם נע הצי דרומה לאורך החוף, כשהוא מתחבט קשות בבעיות ניווט שנבעו מאי-היכרות עם גרמי השמים של חצי הכדור הדרומי. לאחר מכן עבר את מצרי מגלן וליד ארץ האש הקיף את הקצה הדרומי של אמריקה ופנה צפונה, לאורך חופה המערבי. באזור שבו נמצאת אקוודור של היום פנה מערבה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לאוקיאניה וסייר בחופי אוסטרליה וניו זילנד. אחר כך יצא שוב מזרחה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לחופי מערב ארצות הברית של ימינו, פנה דרומה לאורך החוף ובערך בנקודה שבה יצא מערבה בפעם הראשונה, פנה שוב לאותו כיוון, הגיע לאיי התבלין שבדרום-מזרח אסיה, ומשם הצליח לשוב לסין.
 
חלק אחר של המשלחת, בראשות הונג באו (Hong Bao), נפרד מציו של ז'או מן בארץ האש ופנה דרומה, תוך שהוא נוגע באיי שטלנד הדרומיים, לא הרחק מאנטארקטיקה. בשל קשיי הניווט יצא שוב צפונה ומשם פנה מזרחה, תוך כדי שהוא חולף על פני קווי הרוחב של הקוטב הדרומי וחוצה את האוקיינוס השקט, עד לקצה הדרומי-מערבי של אוסטרליה. משם פנה הונג באו צפונה, חצה את הארכיפלג של אינדונזיה והגיע לסין. חלק שלישי של המשלחת המקורית, בראשות ז'או ון (Zhou Wen), התפצל מהצי העיקרי בכף ורדה וחצה את האוקיינוס האטלנטי בקו ישר מערבה (אם כי בקו רוחב צפוני מאלה של שני קודמיו), הגיע לים הקריבי ומשם פנה צפונה וסייר לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה. ון הצפין עד לאזור הארקטי, הגיע לגרינלנד, חתר צפונה ממנה והשלים את הקפתה. לאחר מכן הגיע לאיסלנד, ומשם פנה צפונה ומזרחה והפליג באוקיינוס הארקטי, מצפון לאזור הבאלטי ולרוסיה של ימינו, חצה את צפון אסיה ופנה דרומה, לאורך קו החוף המזרחי שלה, תוך שהוא חולף על פני איי יפאן, בואכה סין.
 
חלק רביעי, בפיקודו של יאנג קינג (Yang Qing), השלים מסע ''צנוע'' בהרבה: הוא חצה את האוקיינוס ההודי באזימוט חד לכיוון דרום-מזרח, הגיע אל קרבת כף התקווה הטובה, אך לא הקיף אותה אלא שב ופנה צפונה, לאורך חוף אפריקה המזרחית. אחר כך המשיך צפונה, עבר לאורך חופי תימן, הגיע אל מצרי הורמוז, ומשם חזר אל חופי הודו, והפליג לאורכם עד שהגיע לנמל הבית שלו בסין.
 
מנזיס הציג את התיאוריה שלו בפני החברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון. הוא טען כי עד כה לא ניתן שום הסבר לעובדה שלנוסעים האירופים היו מפות שהראו, פחות או יותר, את מיקומה של יבשת לא נודעת. לדבריו, בידי הפורטוגלים הייתה כבר ב-‏1428 מפה סודית שכללה את אוסטרליה (שהאדם הלבן הגיע אליה רק בראשית המאה ה-‏17), דרום אמריקה וכף התקווה הטובה שבקצה הדרומי של יבשת אפריקה (שהפורטוגלים לא הפליגו סביבו עד סוף המאה ה-‏15). הוא גם טען כי הנוסע האיטלקי ניקולו דה קונטי (Nicolo Da Conti), שכנראה הפליג עם ז’נג הה, הוא האיש שהעביר את תרשימי המפות ששרטטו הסינים לידי הפורטוגלים.
 
טיעוניו של מנזיס נתקלו בהתנגדות חזקה. התיעוד לגבי מסעו של ז'נג מראה כי הצי הסיני הפליג לאזור מלזיה, הודו, המזרח התיכון ואפריקה. במהלך המסע הזה שבה ז'נג מלך מסרי לנקה וניהל כמה קרבות לאורך חופי אפריקה. הצי שלו היה מצויד בטכנולוגיה המתקדמת ביותר באותם זמנים. ואולם, טוענים מתנגדי מנזיס, אין כל הוכחות כי הצי של ז'נג הפליג רחוק יותר מחופי אפריקה. ג'יליאן האצ'ינסון (Gillian Hutchinson), אוצרת ההיסטוריה של המיפוי במוזיאון הימי הלאומי, טענה כי מנזיס אינו מפריד בין הוכחות בדוקות לבין משאלות לב.
 
כיום נבדקת ברצינות טענה שלפיה לא ספרד אלא פורטוגל היא זו שהנחיתה ראשונה את אנשיה ביבשת אמריקה. קיימים פרסומים התומכים בסברה, כי כבר כ-‏150 שנה לפני כן, בסביבות שנת 1341, גילה אותה הנווט האנגלי סנצ'ו ברנדאו (Brandão), שתואר באיגרת לאפונסו הרביעי מלך פורטוגל. מטענה זו משתמע כי חלוקת העולם בין הפורטוגלים לספרדים בחוזה טורדסיאס (1494), אשר השאירה את מזרח ברזיל בצד הפורטוגלי למרות הכוונה המוצהרת להעניק את כל אמריקה לספרד, לא הייתה מקרית, אלא נבעה ממניפולציה פורטוגלית מכוונת שהתבססה על גילוי מוקדם וסודי זה. בנוסף, יש המאמינים כי משלחת בראשות דוארטו פצ'קו פריירה (Pereira) שיצאה בפקודת המלך מנואל הראשון מלך מפורטוגל, הגיעה כבר ב-‏1498 (שנתיים לפני קברל) למרנהאו, בחוף הצפון-מזרחי של ברזיל.
 
נוכחות פורטוגלית מוקדמת ביבשת אמריקה היא הציר שעליו סובבת תיזה אחרת, אותה הציג מנואל לוסיאנו דה סילבה (Manuel Luciano Da Silva), רופא ממוצא פורטוגלי, תושב רוד איילנד. דה סילבה סבור כי אזרחים פורטוגליים נחתו באמריקה ב-‏22 באוגוסט 1424, 68 שנים לפני קולומבוס. בבסיס התיאוריה שלו עומדת מפה לניווט ימי ששרטט זואנה פיציגאנו (Zuane Pizzigano) באותה שנה עצמה. המפה, השמורה כיום באוניברסיטת מינסוטה, מציינת יבשות הקרויות ''ארץ חדשה'' (Terra Nova) וכן Terra Escocia, כמו גם מראה את מיקומם של מספר איים בים הקריבי. כמו כן, ניתן לזהות בה כמה מקומות נוספים ביבשת אמריקה. הוכחה נוספת שהציג דה סילבה היא אבן דייטון (Stone of Dighton), אבן שנתגלתה בשפך הנהר טונטון (Taunton) שבמסצ'וסטס. פרופסור אדמונד דלאבארה (Edmund Delabarre) מאוניבסיטת בראון שברוד איילנד, זיהה ב-‏1918 סימנים רבים החקוקים באבן, שמשקלה ארבעים טון. על האבן חקוקים, בין השאר, שמות כמיגל קורטה ריאל (Miguel Corte Real), התאריך 1511 וכן כמה סמלים פורטוגליים ונוצריים.
 
השם קורטה ריאל אינו בלתי מוכר בפורטוגל. בתקופה בה אנו עוסקים עתה באה עיקר הדחיפה לימאות הפורטוגלית מצידו של הנסיך אנריקה, שכונה, על שום פועלו, ''הנווט''. בראשית המאה ה-‏15 קיבל הנסיך אנריקה מידי דודו, אריק מלך דנמרק, מפה של צפון אירופה שצייר הקרטוגרף קלאודיוס קלאווס (Claudius Clavus)125. מפה זו דחפה את אנריקה לתכנן משלחת שתפליג לכיוון צפון-מערב ותחפש שם ארצות בלתי ידועות. ב-‏1473 (הרבה לאחר מותו של אנריקה) הפליגה משלחת כזו מאיסלנד. יש המשערים כי ז'ואאו קורטה ריאל (Joao Corte Real), אביו של מיגל ששמו נמצא חקוק על אבן דייטון, השתתף בהפלגה הזו. כששבה המשלחת, קיבל קורטה ריאל מידי מלך פורטוגל את התואר מושל טרסיירה (Terceira), אחד מהאיים האזוריים, בתמורה על כך שגילה את ''ארץ הדייג'' (כמעט בוודאות הכוונה לניופאונדלנד). בשנת 1500 הלכו בניו של קורטה ריאל, מיגל וגספאר, בעקבותיו. האחים, שהיו מכרים קרובים של כריסטופר קולומבוס, סיירו בצפון יבשת אמריקה. גספאר קורטה ריאל ערך מסעות צפון מערבה בשנים 1500 ו-‏1501. בין השאר, ביקר בגרינלנד, בניופאונדלנד ובנובה סקושה. במסעו האחרון אבדו עקבותיו. אחיו הבכור, מיגל, יצא בראש משלחת חיפוש שנה לאחר מכן, אבל גם על גורלו לא נודע דבר. מנואל (Manuel) מלך פורטוגל שיגר משלחת נוספת, במטרה למצוא את שני האחים, אך זו נכשלה. בשלב זה, הפסיקה פורטוגל לעשות מאמצים לסייר באזור.
 
ניופאונדלנד נחשבה במשך זמן רב לטריטוריה המצויה בשליטת פורטוגל. האחים קורטה ריאל נשכחו מלב ההיסטוריונים, לפחות עד שהתגלתה אבן דייטון. התאריך המופיע עליה, 1511, מעיד כי מיגל קורטה ריאל הצליח לשרוד לפחות עשר שנים נוספות בין האינדיאנים.
 
יש המביאים מפות עתיקות שנתגלו המהלך מאות השנים האחרונות כעדות לכך שהידע בדבר קיומה המדויק של יבשת אמריקה היה קיים עוד הרבה לפני עידן קולומבוס. בספרו Maps of the Ancient Sea Kings מספר צ'ארלס ה. האפגוד (Charles H. Hapgood) על מפת פירי רייס (Piri Re'is) ששורטטה ב-‏1513 ונקראה על שם האדמירל העות'מאני שהורה על הכנתה. מפה זו, כך מתברר, מראה את קווי האורך והרוחב המדויקים של חופי אפריקה ואירופה ומכאן עולה שמי ששרטט אותה ידע את קו האורך המדויק העובר לאורך אפריקה, האוקיאנוס האטלנטי וברזיל. במפה זו יש שרטוט מדויק של חופי דרום אמריקה עד שפך האמזונס, מתאר של חצי האי יוקטן (Yucatan) שבמכסיקו ואפילו חלק מחופיה של יבשת אנטארקטיקה שלא התגלתה, לפחות בתקופה המודרנית, אלא רק ב-‏1818.
 
מפה אחרת שורטטה על ידי אורונטס פינאוס (Orontes Finaeus) בשנת 1531. מפה זו נותנת תיאור מדוייק למדי של אנטארקטיקה, ונראה כי בתקופה בה נעשתה לא היו חופי היבשת מכוסים קרח. מפה זו דומה להפליא למפות המודרניות של היבשת הדרומית הקפואה. מפה נוספת שרטט הקרטוגרף המוסלמי חאג'י אחמד (Hadji Ahmed) ב-‏1559. האפגוד אומר כי השרטוט של קווי המתאר של צפון ודרום אמריקה דומים באופן מפתיע לאלה שצוירו במפות רק שתי מאות לאחר מכן, ועל כן יתכן שהיה ברשותו של אותו קרטוגרף מידע קודם על היבשת.
 
אגב, גם על תאריך המסע אין כיום הסכמה. תיאוריה שפרסם אלסנדרו באוסאני (Alessandri Bausani), ראש החוג ללימודים איסלאמיים באוניברסיטת ונציה, טוענת כי קולומבוס גילה את אמריקה שבע שנים קודם לתאריך שבו – כך מקובל לחשוב – הוא עלה על חופיה לראשונה. באוסאני מסתמך אף הוא על מפת פירי רייס, ובמיוחד על הטקסט הכתוב עליה, שבו נאמר כי ''חופים אלה נתגלו בשנת 890 לעידן הערבי על ידי כופר מגנואה ושמו קולומבוס''. באוסאני מספר כי כיתוב זה התגלה על ידי סופר והיסטוריון בשם רוג'רו מארינו (Ruggero Manori). מארינו חישב ומצא ששנת 890 להיג'רה היא 1485/6 לספירת הנוצרים. מארינו מסתמך, לדבריו, גם על הכיתוב המצוי על מצבת קברו של האפיפיור אינוצנטיוס השמיני. לפי כיתוב זה, מיוחסת לאינוצנטיוס ''תהילת גילויו של העולם החדש'' (או בלטינית, ''novi orbis suo aevo inventi Gloria''). אינוצנטיוס מת ב-‏25 ביולי 1492, כשבוע לפני שהפליג קולומבוס למסעו מספרד, ו-‏82 יום לפני שגילו אנשי השייטת שלו יבשה כלשהי בעולם החדש. מארינו סבור כי אינוצנטיוס שיגר את קולומבוס למסעו כדי שזה יגלה מקורות חדשים של זהב. בזהב החדש תכנן אינוצנטיוס לממן מסע צלב חדש נגד המוסלמים. אלא שמאחר ומת בטרם עת, החליט יורשו, האפיפיור אלכסנדר השישי, לפעול אחרת. אלכסנדר היה בן למשפחת בורג'יה (Borgia) הנודעת, שמוצאה מספרד, ועל כן החליט להעביר לארץ מולדתו את תהילת הגילוי. מארינו אף טוען כי גילה מכתב ישן משנת 1851, שבו רומז האפיפיור דאז, פיוס התשיעי, כי גילוי אמריקה על ידי קולומבוס התבצע ביוזמת הכס הקדוש. לפי תיאוריה זו לא היה מסעו של קולומבוס ב-‏1492 אלא מסע שיבה לספרד גרידא. הייתכן, אפוא, כי קולומבוס ואנשיו שהו שבע שנים במסעותיהם טרם ששבו לאירופה וסיפרו על תגליתם?
 
ובכל זאת, נשוב ונחזור על העובדות שלגביהן יש הסכמה כמעט מוחלטת. ב-‏1492 הפליג כריסטופר קולומבוס, ועמו צי קטן של שלוש ספינות, מערבה. קולומבוס, כזכור, רצה להגיע לסין ולהודו, וסבר כי יגיע אל המזרח אם יפליג מערבה. על אף שערך ארבעה מסעות אל העולם החדש שגילה במקרה, לא הודה מעולם שלא ליבשת אסיה הגיע. הוא אף לא הגיע מימיו אל חלקה הצפוני של היבשת, אלא נדד עם ספינותיו בין האיים השונים שבאזור הים הקריבי, תוך שהוא סבור שאיים אלה מצויים בסביבתה המשוערת של הודו. מעניין שקולומבוס, במקור יליד גנואה שבאיטליה, היה מאותו מוצא כמו קפטן אנטוניו זנו, וברור הוא ששמע סיפורים רבים על ''הארץ שבמערב''. מעניין גם שמסעו של קולומבוס החל בעיר הספרדית פאלוס – אותה עיר שממנה יצאו חשחש איבן סיד איבן אסוואד ואיבן פארוק אל המסעות בהם גילו, כך נטען, ארצות חדשות.
 
ואת השאר אנו כבר יודעים
 
 
 
אודות הכותב:
אוֹרי קציר, נולד בחיפה ב-‏1968 ובה גם גדל, בוגר קורס צוערים בסיסי של משרד החוץ ולמד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך השנים הספיק לשמש כמדריך טיולים, כעיתונאי ועורך וכיועץ תקשורת (בין השאר, לאהוד ברק ולמפלגת שינוי). מאז שנת 2000  משמש כדובר הרשות לניירות ערך. כותב ועורך את הבלוג אפלטון, בלוג אשר שם לו למטרה להרבות דיעה.
 
 



מספר צפיות: 7290


שלום אורח
 

אקספדישנים
שייט לאנטארקטיקה
המומחים לתאילנד
כפרי נופש