מרקש ושווקיה – חלק ב'

הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

מרקש ושווקיה ב'

EASY TRIP

מרקש ושווקיה – חלק ב'
מאת: ד"ר גלעד (גילי) חסקין

מאזור המסגד, מובילים השבילים המתפתלים דרומה אל הדוכנים האינסופיים בשוק של מרקש. דומה ששום מפה לא תביא תועלת של ממש. רק נער בן המקום, שגדל בין הדוכנים אכן מכיר את השוק ויודע את רזיו. נער כזה ישמח ללוות כל אחד תמורת 'בקשיש' לא גדול.
 
כתבה זו היא כתבת המשך לכתבה - מרקש ושווקיה - חלק א' ובה נבקר בשווקים של מרקש.


הכיכר המרכזית של מרקש, כיכר ג'מע אל פנאא, שוקקת חיים בלילה
הכיכר המרכזית של מרקש, כיכר ג'מע אל פנאא, שוקקת חיים בלילה (צילום: Oliver Mallich)

שווקי המשנה של מרקש
כדאי לסייר באזורים המתמחים במכירתו של מוצר מסוים כגון עורות, בדים או תכשיטים, לפי העיקרון שהלקוח יבוא לקנות דווקא שם ולכן כדאי למתחרים רבים להצטופף במקום קטן ולא לחפש מקום אחר, נקי ממתחרים, אך גם מקונים. מעניין מאד להתעכב אצל בעלי המלאכה, המציגים מיומנות מעוררת רושם בכל הקשור למלאכות מסורתיות כגון חריטה בעמודי עץ באמצעות חוט, או גיהוץ במגהץ פחמים. כאן, בשוק של מרקש, "אדם ועמלו" אינם עניין למוזיאון אלא הוויה יומיומית.

בדוכני סוק-צ'רטין הנמצא מדרום לחמאם, מוכרים בגדי עור ומוצרים פחות מתוחכמים כגון חגורות וכובעים. העיצוב איננו ברמה של פירנצה, אך המחירים אטרקטיביים למדי. אין פלא במקום בו נשחטות כבשים רבות והעבודה זולה. בסוק-צ'רטין מכינים עדיין סנדלי עור לפי מידה, ולחסכנים יש גם סנדלי גומי.
סוק-חדדיין שממערב לו, הוא שוק הנפחים ועובדי המתכת, המעצבים במו ידיהם כלים יפהפיים, אך לא רואים פחיתות כבוד בתיקון כלי בית פשוט. כאן גם משכירים כלי ענק ל'חאפלות', חתונות וסעודות מצווה. מדרום לשני השווקים הללו, ביניהם, נמצאות הקיסריות, אזור השווקים המקורים, שם מוכרים מכל טוב.
ממערב לקיסריות נמצא סוק-צ'וארי, הוא שוק הנגרים, ממנו עולה ניחוח עדין של עצי ארז, ועובדיו מאורגנים עדיין ב'גילדה', כבימים ימימה.
מדרום לשוק הנגרים וממערב לקיסריות, נמצא שוק הצבעים. חלקם עדיין צבעים טבעיים המופקים מכנימות וממינרלים, וחלקם מכימיקלים.
ממזרח לקיסריות נמצא שוק התכשיטים. במאמץ לא קטן, ניתן למצוא שם תכשיטי כסף שעוצבו בעבר בידי אמנים, אולי יהודים. מרביתם עבודות ברבריות פשוטות למדי. תכשיטי הזהב נוצצים מהחנויות הממורקות ומשווים לשוק זה ממד מלכותי.
מדרום לשוק התכשיטים נמצא סוק-פחרין, הלוא הוא שוק הקדרים. בכוכים שמאוחרי חנויות הקרמיקה, ניתן לראות כלי חומר ממתינים לשריפה ליד תנור מעשן. קדרים אוחזים בגוש רטוב של חומר, המכונה בשל צורתו גם "ביצת היוצר", ותוך רגעים יהפכו אותו לקנקן מלוטש. 

שוק נוסף הוא סוק-דס פורגרונס ,(Des Forgerones), שהוא שוק חרשי הנחושת, המיטיבים לרקוע עיטורי צמחים צפופים ומעודנים על כלים זעירים.
נוגע ללב מכולם הוא קרייה-ברברה (Criee Berbere) שמדרום לסוק-פחרין, שם מוכרים כיום שטיחים, חלקם שטיחי קשרים מוכרים, המכונים "פאסיים" וחלקם שטיחים ארוגים המכונים "ברבריים": בשוק זה התנהל, עד הכיבוש הצרפתי ב- 1912, שוק העבדים המסורתי של העיר. בימי ראשון, חמישי ושישי בכל שבוע, הוצגו כאן, כבולים בשלשלות, כושים שנחטפו במערב אפריקה, או בעלי חוב שלא נפרע. בתחילת המאה ירד מחיר העבדים בשווקים עד עשרה עבדים תמורת סוס. רחבה קדימה היא ככר פתוחה ובה דוכנים לממכר ירקות, כולל ערימות ענק של זיתים, בטעם וריח מעוררי תיאבון. ברחבה קדימה ניתן לקנות תמרוקים בעשירית המחיר מאשר בחנויות התיירים הציוריות שהוזכרו קודם. אפשר לקנות קוצ'ינל, צבע אדום שהופק מכנימה דרום אמריקאית, כוחול, להשחרת קוו העין, חינה, שהשימוש בה מוגבל לרווקות בלבד, וסואק, קליפת עץ אגוז המשמשת להברקת השניים.

בדוכני סוק-לרזל, שוק הצמר, ניתן לראות טוויה וצביעה של צמר בשיטות מסורתיות. במקום מרוכזים כדורי ענק של צמר שמגיע היישר מהגז. הברבריות מעבדות חוטים מהצמר, מביאות אותו לשוק לצביעה ואורגות ממנו אריגים מרתקים. הצבעים טבעיים: צהוב - זעפרן או מגזרי סומק; ירוק - חינה; כחול - אינדיגו; אדום - שורשי פואה, ועוד. צמר ממוין לפי תכונות השיער: עדינות; סלסול- ככל שרב יותר, איכותו גדולה יותר; אורך, חוזק, ברק - הגובר ככל שהצמר גס יותר; צבע - עדיף לבן, נח לצביעה. טיב הגז תלוי במקום גידול הצמר על גוף החיה (עדיפות לכתפיים) ולגיל (צמר בן 8-12 חודשים מועדף). הצמר הטוב ביותר הוא של כבשי המרינו. במרוקו ניתן לעקוב בנקל אחרי עבודת הצמר לשלביה.
סדר המלאכות הקשורות בצמר הוא כדלקמן: גז; ניקוי במים מלכלוך גס; השריה בתערובות מים ושמן, כדי לנקותו משמנים ומלחים טבעיים האצורים בו; שטיפתו במים זורמים (בתוך סל) וחבטה במקלות. אחר כך באים סירוק - ליישור ומתיחה (בדרך כלל רק צמר ארוך-סיבים) וניפוץ - הפרדה בין הסיבים (לאריגים המיועדים לבטישה), עד קבלת המוך. מחיר הצבע הוא חלק נכבד ממחיר האריג. בעבר הוכן מחומרים טבעיים והובא ממרחקים; כיום, משתמשים בצבעים המופקים מכימיקלים, שהם זולים יותר ולדעת המקומיים, גם יפים יותר.
 
הבורסקאים של מרקש
סוק-בטנה מתמחה במכירת עורות עזים וכבשים לבורסקאים.
סוק-דבחין הוא אזור הבורסקאים (עבדנים), מעבדי העור, שמסיבות מובנות נמצא בירכתי השוק. בתקופה המרינידית היו שלש גילדות נפרדות לבורסקאים, בהתאם לסוג העיבוד. הבורסקאים עובדים עדיין בגילדה עם היררכיה מוסדרת. בולטים למרחוק בסינר שלמותניהם. מטרת הבורסקאות היא עידון וריכוך העור והתקנתו ללבוש. התהליך מורכב מסרוק העור, איכול על ידי נתר והשריה בצבע. השלב הראשון של העיבוד נעשה בבית, והוא כולל גירוד שאריות הבשר, השומן, הצמר והשיער. השלבים הבאים של העבדנות הם המלחה, השריה במים, חבוט העור, גירודו והשרייתו בחומרי בריסה, בעיקר כתש (סיפלוני אלון-תבור) שבושלו במים רותחים עד שהאדימו (חופן כתש לעיבוד עור גדי, שניים לעיבוד עור עז וכו'). חומרי בריסה נוספים נעשים מקליפות גזעי אלון, קליפות רימונים, קליפות שיזף קוצני, ובעיקר אוג-הבורסקאים (סומאק).

בעיבוד מקצועי (כמו בשוק זה), משרים את העור במשך יומיים, זורים סיד, מגלגלים ומייבשים בשמש כשהצד הפנימי כלפי מעלה. לאחר הייבוש נמתח העור על גבי לוח עץ, מגורד במגרד מיוחד שרוחבו כרוחב העור, השריה בסיד, בצואת כלבים; שריה בתמיסת קמח ודריכה ברגליים, הרתחה בדוד נחושת המכיל מים עם אבקת האוֹג; השריה בתמיסה, ריסוס במי גופרית; שטיפה נוספת במים נקיים; השריה במי-סובין וכתש-אוג, גרידה וצביעה, תוך שפשוף עם מלח ולבסוף שטיפה אחרונה, וגלגול העור המעובד כגליל. עיבוד עורות מחייב שימוש בכמויות גדולות של מים. בורסקאות מקצועית חייבת להיות סמוכה למקור מים. במקומות שונים נחקקו חוקים שחייבו להוציא מהעיר מלאכות מסוכנות לבריאות או גורמות סבל לתושבים, והבורסקאות תפסה על פי רוב את המקום הראשון ברשימה. הבורסקאים ישבו בשולי בית הכנסת, בגלל סרחונם. צחנת הבורסקייה נשאת למרחוק. סמוך מאד לשם ניצבים מוכרי נענע המדגימים לקונים כיצד למולל את העלים הטריים ולתחוב לנחיריים, כדי להפיג את הצחנה. במקום נערים מבוססים בבריכות מלאות נוזלים בצבעים שונים, אפור, צהוב, חום ואדום. הנערים מעסים ברגליהם את העור ובפניהם ארשת של עליבות. מובן מדוע נחשבה העבדנות למלאכה בזויה.

 
 חרש עץ בשוק של מרקש
 חרש עץ בשוק של מרקש  (צילום: Oliver Mallich)
 
שוק האוכל של מרקש
בסוק-סמרין, הנמצא מדרום להם, קרוב לכיכר-השוק, מוכרים שטיחים ובדים משובחים; חלק מן החנויות כבר מתמחה בתיירות ומתהדר בכיבוד כרטיסי אשראי, אך עדיין ניתן למצוא שם מספר לא קטן של חייטים התופרים חולצות או כפתנים (גלבייה חסרת כובע - לאישה) לפי מידה.

"שוק האוכל" איננו שם מקומי, זהו השם שאנו הענקנו למסעדות הקטנות אשר בשוק ולדוכנים שברחבת הכיכר המרכזית, ג'מע אל פנע. במקום בו נושק שולחן מסעדה אחת לשולחן המסעדה המתחרה, והסועד מתקשה לדעת מאיזה מלצר לבקש מה. נדמה כי זו מסעדת ענק המתפרסת על מחצית השוק. הטבחים הלבושים בסינרים מוכתמים הם לעתים גם הבעלים וגם המלצרים, ופעמים רבות מכירים חלק מן הסועדים, המקפידים לאכול רק אצלם. מאכלי העניים הללו עשויים להתגלות כמעדנים של ממש, והביקור הוא גם אירוע חברתי. כך מסתופפים סביב שולחן עץ נמוך - כפרי שהביא את מרכולתו, סוחר מרקשי ותייר מאירופה, המכרסמים בתאווה את התבשילים הטעימים שהוגשו להם. מעבר לחוויה הגסטרונומית והחברתית המזומנת לסועד בכל אחד מדוכני הכיכר, הדוכנים והמסעדות הזעירות הם מקום אידיאלי כמעט ללמוד ולהכיר - ולו חלק - מן המטבח המרוקאי.
 
מאכלי השוק של מרקש
האוכל המרוקאי מבטא את ההיסטוריה של ארץ זו. הברברים תרמו את הקוסקוס, הטאג'ין והחרירה. הפיניקים הביאו מכנען את הזיתים, מאכלי החלב והדבש. הרומאים הביאו את החיטה, מקור המאפים האינסופיים; הערבים הביאו את החומוס, הפיתה, ואת הפסטה היבשה. הספרדים תרמו את תוספת השקדים ופרי ההדר, ואת העגבניות. הצרפתים השפיעו מעט על המטבח המרוקני (אין בו רטבים), למעט בבתים מודרניים, שם מגישים מגש גבינות. המטבח המרוקאי מבוסס על בישול איטי וממושך, והוא עשיר מאד בתבלינים - לעתים כמאה במטבח משפחתי. ישנם אזורים יותר חריפים ואזורים יותר מתוקים. המגוון גדול בסוגי החרירה, הסלטים, הבצק והסח'ינה - חמין. יש לציין שבניגוד לגרסה הישראלית החריפה, המצ'ואיסטית משהו של האוכל המרוקאי, הרי הגרסה המקורית שלו היא בדרך כלל איננה חריפה, אלא מעודנת ומועשרת בקשת של טעמים מתקתקים.

מאכלי הרחוב הפופולאריים הם סווא - גריל, כמו מנגל בימינו. מאכלי הגריל המקובלים הם בעיקר צלעות כבש, כופתא - דהיינו, קציצות מבשר כבש טחון ללא פירור של לחם, ונקניקיות חריפות שטעמן מופלא. לעתים קרובות בעל הגריל איננו מחזיק את הבשר בדוכנו, ועל הלקוח לרכוש אותו באטליז סמוך. חלק מן המסעדות מתמחות בהכנת מוח. קשה לומר שהמוח המבושל, הניבט דרך גולגולתו הבקועה של הכבש, הינו מראה מלבב, אך הטעם הוא כבר סיפור אחר. מאכל נפוץ מאד המוגש במסעדות העממיות, כמו גם ביוקרתיות, הוא הטאג'ין, זוהי שמה של קדירת חרס מיוחדת, בעלת מכסה קוני המזכיר כובעו של ליצן, וגם שמו של התבשיל המוכן בה. בקדירה מונח בדרך כלל נתח של בשר כבש, עוף או דג, המתבשל על גחלים במשך שעות ארוכות. את התבשיל אוכלים יחד עם לחם הנבצע ונטבל ברוטב. בכל הנוגע למגוון מאכלי הטאג'ין, אין גבול לדמיון. יהודי מרקש למשל, העדיפו טאג'ין זיתים, ובמסעדות הטובות ניתן לקבל מעדנים לא שגרתיים כגון טאג'ין כבש עם תאנים, שטעמו שמיימי.

המאכל המרוקאי שהתפרסם בעולם כולו הוא הקוסקוס, המוכן מסולת, המאודה בסיר מיוחד ומוגש לצד בשר ו/או ירקות. יש משפחות המעדיפות קוסקוס בשרי וכאלו המעדיפות קוסקוס ללא בשר. התשתית אחידה; הגיוון תלוי בתוספות ובמרק. למרבית ההפתעה, קשה למצוא אותו בדוכני השוק, אך הוא מקובל בחנויות היוקרתיות יותר המקיפות את ג'מע אל פנע; וודאי שבמסעדות היוקרה. את המרק נוהגים המרוקאים לאכול דווקא בבוקר, אם כי בשנים האחרונות, קל יחסית לקבלו גם בשעות מאוחרות יותר. החרירה היא מרק המכיל בשר, עצמות מח, חומוס, עדשים ועוד, ומתובל בהרבה כוסברא. הביסרה היא מרק עדשים סמיך המוגש עם שמן זית וחתיכות לחם טרי. זוהי איננה מנה ראשונה, אלא ארוחה מלאה, שטעמה נפלא. מאכלים אופייניים נוספים הם עוף בגמבה ועגבניות; דג מבושל בחומוס, כוסברה ושום, ועוד. אפשר לאכול ולשבוע מארוחה הנמכרת באחד מדוכני הכיכר, שמחירה נמוך עד גיחוך; מאידך, ניתן וכדאי לבקר באחת ממסעדות היוקרה הנמצאות בסמטאות המדינה, שם חוצה הסועד את הסף, ועובר באחת מעליבות מאובקת לחוויה מלכותית מזרחית, בסגנונו של הארון אל רשיד, המועשרת בקורטוב צרפתי. כך מסעדות סטיליה, דר מוחא, דר מרג'אנה, ויקוט.
 
ג'מע אל-פנאא - הכיכר המרכזית
מדרום לשווקים נמצאת הכיכר המרכזית של מרקש, ג'מע אל פנאא. לאחר כמה שעות של התפתלות אין סופית בין מעטה הצבעים והריגושים, המכה את המטייל בכל פינה של השוק, נעים לראות לפתע את אור השמש, או לפחות פיסת שמים, לנשום אויר צח להתרווח ולפוש לרגע מן הריגושים החושניים שתקפו אותו קודם לכן, אך רק למראית עין. המראה השקט יחסית של הכיכר, המוקפת בתי קפה ציוריים ודוכני מיץ סחוט, עשוי להטעות לרגע, אך כעבור רגע קט היא מכה בחושים בעוז; בעיקר בשעות בין הערביים, עת היא הופכת לבליל של פרצופים, קולות, מראות וצלילים סביב סביב, שלא נופלים בעוצמתם מאלו של השוק.

מדי ערב עוזבים כולם את האתרים ואת בתי המלון, ונוהרים אל ג'מע-אל-פנאא. במקור, מקום המכוואר (הרחבה המלכותית) של המורביטון, בסמוך לקסבה שלהם (המקום בו נבנתה אחר כך הכותוביה). מכאן יצאו תהלוכות ההוצאה להורג אל באב אגנאו, השער הדרומי של העיר. בכיכר הייתה תצוגה מתמדת של ראשים משומרים במלח של המוצאים להורג; בעיקר של ברברים פגאניים. למעשה, שמשה הכיכר, אז והיום, מעין פורום של העיר. במשך שנים רבות נהגו כאן להוציא להורג פושעים ומורדים במלכות. מספרים שהיה לכך אפקט מרגיע. חבורת צעירים שעצביהם נמתחו בחום הכבד של הקיץ או סתם מאסו בשלטון, היו מוצאים את עצמם משוטטים משולהבים, במטרה לפרוק את זעמם היכן שהוא. מראה כמה גולגולות חרוצות לשון שניבטו אליהם מחודו של כידון, תרמו ללא ספק להרגעתם...

 
הצרפתים, ששלטו במרוקו עד 1956 וגדשו אותה בהמוניהם עד ראשית שנות ה-60, מצאו את הכיכר כאקזוטית להפליא ובנו סביבה בתי קפה ציוריים, המשקיפים עליה ממעל. כך יכולים היו ליהנות מהצבעים מבלי שייאלצו להתערבב בהמון. קפה דה פראנס שבצדה המזרחי של הכיכר, הוא הידוע ביותר, אך אינו היחידי. הכיכר מוקפת בתי קפה חביבים מכל עבר. ישיבה באחד מבתי הקפה מומלצת למי ששאון ההמון מעיק עליו, וכן כנקודת פתיחה לכל אחד. הכיכר שהייתה רדומה יחסית בשעות היום, מקבלת אופי שונה לחלוטין עם אור אחרון, כשהכול מצטבע בגוון אדמדם של שקיעה. הרחבה מוקפת לפתע דוכנים שצצו עם ערב, לאורו של פנס לוקס, ומהם עולה עשן גריל, ניחוח כבש ואדים של מרק חם. בכיכר הענקית מתרחש מדי ערב תיאטרון חי. המוני אדם נוהרים הנה. רוכלים שונים, תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מאלפי נחשים וקופים, קוסמים, רופאי אליל ומרפאי שיניים בשיטות עממיות. האווירה מחשמלת ממש. עם אור אחרון, כשבתי הקפה נצבעים באדום של שקיעה, מתגודדות בכיכר חבורות-חבורות סביב עוקרי השיניים, מגידי העתידות, הפקירים, הלחשנים והידעונים. עבורם אין זה רק משלח יד אלא אמנות, כמעט ייעוד. עוקר השיניים משתמש אמנם בצבת ענק, אך מרכך את הפחד בסיפורים מרגיעים. מגידות העתיד חרושות הקמטים בוחנות כפות ידיים מחורצות, מביטות בכוכבים וממלמלות. מגדילים לעשות מספרי הסיפורים המקצועיים, שבנוסף להרמת-קול והנמכתו לפי הצורך, מוסיפים לסיפור אנחות, גניחות וצקצוקי לשון. הכול קרוב וצפוף.

במעגל החיצוני של הכיכר כרכרות מצועצעות הרתומות לסוסים; במעגל הפנימי, דוכנים-דוכנים הסוחטים מיץ תפוזים טרי, ובתווך - חגיגה עצומה: נחש הנאבק עם נמייה, תוכי מדבר, חמישה אחים יוצרים פירמידה, נער אוסף מעות בכובע הפוך, קוף חבוש כובע המושכר לצילום, נחש מרקד לרקע צלילי חליל, נוכל מציע לתמימים להמר ולגלות היכן חבוי מטבע מתחת לקלפים, ברברית קמוטת פנים הבוחנת בקפידה את כף ידו של זקן פעור פה, ובתוך ההמולה הזו שני אנשים מוסתרים על ידי שמשיה; אחד מדבר והשני רושם - טיפול פסיכולוגי על גבי שטיח מרופט. מולי זוג מתאגרפים הולמים זה בזה; לצידם "רוקח" המוכר תרופות פלא המקובלות בהרי האטלס מקדמת דנא. בנו של הרוקח מקפל את רגליו מאחורי עורפו, אולי כדי להוכיח את יעילות התרופות, אולי כחלטורה נוספת. בצד, מנותקים מההמולה, ספונים זה אל זה, חכמי דת המשננים את שיעורם. באחת הפינות, מעגלים מעגלים, שורות צפופות של אנשים יושבים, כורעים ועומדים, מביטים קרועי עיניים וכרויי אוזניים באדם מבוגר, המפליא בלהטי מילותיו. התקרבתי. השְׁלוּחית שבפיו הייתה זרה לי. אך האינטונציה, המבע בעיניים, תנועות הידיים, המחוות הקטנות של הגוף - כל אלו סחפו אותי אל עולמם המופלא של הסיפורים שסיפר. סיפורים שהוציאו את שומעיו מחשכת יומם והצניחו אותם אל ארמונות אלף לילה ולילה של הארון אל ראשיד. מלכים לרגע קט, בטרם ישובו לשגרת יומם.

 
ניחוחות השיפודים עולים השמימה, באוזניים הולמים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות, עוברת ההצגה הטובה בעיר. אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד. ג'מע אל פנאא מעניקה אפשרויות רבות לצלם (תמורת תשלום!) את המחוללים והלהטוטנים, להצטרף למחוללים, או לשוחח עם העוברים והשבים. אולי עדיף להתרחק קמעה, ללגום כוס תה מהביל, להתבונן מלמעלה בחזיון הקסום הזה, בחוסר אמון שהדבר ייתכן. זה לא חלום. אנחנו במרקש, למרגלות הרי האטלס.

לכתבה הקודמת בסדרה מרקש ושווקיה - חלק א'

כתבות נוספות על מרוקו
טיול למרוקו בזווית אישית – חלק א'
נשות מרוקו בעת החדשה



גילי חסקין אודות הכותב
ד"ר גלעד (גילי) חסקין PHd מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה ומורה דרך מוסמך. מדריך טיולים בחו"ל, בעיקר בארצות אקזוטיות, שימש מספר שנים כמנהל מחלקת ההדרכה בחברה הגיאוגרפית, ובעל ניסיון רב בהרצאות במכללות, במכונים פרטיים ובקורסים למלווי קבוצות
אתר הבית של גילי חסקין
 
לקריאת כתבות נוספות של גילי.






מספר צפיות: 1412


שלום אורח
 

פארק המים תרמה צאטז
סנטר פארקס
המומחים לאיטליה
המומחים לצרפת